יצא לכם פעם לחשוב איך אנשים מגיבים כשהם שומעים בשורה קשה מאוד על המנהיגים שלהם? כשנודע על האסון הכבד שקרה במלחמה, התגובה היא של צער עמוק. האנשים מספידים, בוכים ואפילו צמים כדי לבטא את הכאב הגדול והשבר שפקד את העם כולו.
הם מתחילים לבכות קודם כל על שאול ועל יהונתן בנו. למה דווקא בסדר הזה? כי כשנפרדים מאנשים, הדרך הראויה והמכובדת היא להתחיל מהאדם הגדול והבכיר ביותר, שהוא המלך שאול, ולאחר מכן לעבור למי שקטן ממנו, שהוא יהונתן.
מיד אחר כך הם בוכים ועל עם ה' ועל בית ישראל. למה יש כאן שני שמות שונים לאותו עם? ההסבר הוא שהם בכו על שתי קבוצות: הביטוי הראשון מכוון לאנשים החשובים והגדולים בעם, והביטוי השני מכוון לכל שאר האנשים הרגילים.
בסוף מצוין שהם נפלו בחרב, כלומר איבדו את חייהם בקרב. אולי תשאלו את עצמכם למה לא כתוב בדיוק כמה אנשים מתו שם. התשובה החכמה לכך היא שרצו למנוע מהאויבים לדעת עד כמה המפלה של עם ישראל הייתה גדולה, כדי לא לתת להם סיבה לשמוח ולחגוג.