הפקודה החשאית של דוד המלך יוצאת אל הפועל בחזית המלחמה, כאשר יואב שר הצבא גורם למותו של אוריה החתי באופן עקיף ומוסווה תחת מעטה של פעילות צבאית שגרתית.
המילה בשמור מתארת את מצב המצור, שבו צבא ישראל הקיף את רבת עמון כדי למנוע יציאה וכניסה של תושבים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], או את ההמתנה לשעת הכושר להתקרב ולתקוף [רד"ק]. הצירוף אל העיר משמעותו פשוט "את העיר" [מצודת ציון].
במסגרת המצור, דרכם של הנצורים לצאת מדי פעם מחוץ לחומות כדי לתקוף את הכוח הצר עליהם. יואב הציב את אוריה בדיוק במקום שבו ידע שנמצאים אנשי חיל, שהם הלוחמים הגיבורים והמוצלחים של בני עמון [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מהלך זה נראה כחלק טבעי לחלוטין מתכסיסי המלחמה ולא עורר כל חשד, שכן מבחינה טקטית נהוג להציב את גיבורי הצבא מול גיבורי האויב, ואוריה אכן נמנה עם שלושים ושבעה הלוחמים הבכירים של דוד [מלבי"ם].
הפרשנים דנים במניעיו של יואב לציית לפקודה כה חריגה של הוצאה להורג עקיפה. דוד שלח את איגרת המוות בידו של אוריה עצמו, מתוך סמך ואמון שהלה לא יפתח מכתב החתום עבור שר הצבא. כאשר יואב קיבל את ההוראה, הוא הניח שמאחוריה עומדים שיקולים כבדי משקל ומוצדקים של המלך [ביאור שטיינזלץ]. יש המסבירים את הלך מחשבתו של יואב בכך שהסיק כי אוריה מרד במלכות ונידון למוות, וכי הוא התחנן בפני דוד למות בכבוד בשדה הקרב במקום בהוצאה להורג פומבית. השערה זו הסבירה ליואב מדוע אוריה הביא את האיגרת בעצמו. עם זאת, גישה זו סופגת ביקורת נוקבת מצד חז"ל, שכן לא היה ראוי שיואב יבצע פקודה שפוגעת בנפשות ונוגדת לכאורה את התורה רק על סמך השערה ואומדן דעת אישי. זאת, גם אם דוד המלך עצמו פטור מעונש מבחינה משפטית משום שאוריה אכן נחשב למורד במלכות [חומת אנך].