המערכה הצבאית נגד בני עמון טרם הסתיימה, והיא מתחדשת בעיתוי ספציפי ובעל משמעות. צירוף המילים לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה מצביע על כך שחלפה שנה בדיוק, והשמש שבה לאותה נקודה שבה יצאו המלכים להילחם בשנה שעברה [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. המילה לִתְשׁוּבַת נגזרת מלשון השבה וחזרה [מצודת ציון].
עיתוי זה, המוגדר כלְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים, מתייחס לימי האביב ותחילת הקיץ. זוהי התקופה שבה חלפו הקור והגשמים, וזהו הזמן שבו נוהגים המלכים לצאת למלחמותיהם. הסיבה לכך היא פרקטית: בעונה זו הארץ מלאה בתבואה, עשבים ופירות, וכך אנשי הצבא והסוסים יכולים למצוא בקלות מזון בשדות כדי לכלכל את עצמם במהלך המסע הצבאי [רש"י, רלב"ג, רד"ק, אברבנאל]. מבחינה לשונית, המילה הַמְּלָאכִים נכתבת עם האות אל"ף כתוספת להארכת הקריאה, אך משמעותה היא מלכים [רד"ק, מנחת שי, ביאור שטיינזלץ].
דוד שולח את שר צבאו יואב, יחד עם שרי החיל וכלל צבא ישראל, למערכה כבדה. הם גורמים נזקים אדירים לאויב, וַיַּשְׁחִתוּ אֶת בְּנֵי עַמּוֹן, ומטילים מצור ממושך על עיר הבירה רבה, כאשר המילה וַיָּצֻרוּ היא מלשון מצור [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].
על רקע המלחמה הגדולה, בולט סיומו של המשפט: וְדָוִד יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם. המילה יוֹשֵׁב מופיעה כאן בכתיב מלא עם האות וי"ו [מנחת שי]. הפרשנים מצביעים על כך שציון העיתוי והיקף המלחמה נועדו להדגיש את הניגוד החריף שבהתנהגות המלך. העובדה שזו העונה הראויה למלחמה, ושמדובר במערכה גדולה שבה ראוי היה שהמלך יצעד בראש לוחמיו, מבליטה את היעדרותו. דוד אינו עייף או רפה ידיים ממלחמות העבר, אך בכל זאת הוא נשאר בביתו בירושלים ונמנע מלצאת למלחמת ה' ולעזור לצבאו בחזית. ישיבה זו באפס מעשה בבירה, בזמן שבו היה עליו להיות בשדה הקרב, היא שהובילה בסופו של דבר להשתלשלות האירועים הטראגית ולחטא עם בת שבע [מלבי"ם, אברבנאל].