שמואל ב, פרק י״א, פסוק ט״ו

פקודתו החשאית של דוד למפקד צבאו חושפת תכנון מדוקדק שנועד להביא למותו של אוריה בשדה הקרב, במטרה להסתיר את המעשה עם בת שבע.

דוד מורה לכתוב בספר: הָבוּ, כלומר הזמינו ותנו [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], את אוריה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה, למקום שבו הקרבות עזים והלחימה דורשת גבורה רבה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. כמפקד בצבא ישראל, אוריה ממילא היה צפוי לעמוד בקו הראשון ולהוביל את לוחמיו [ביאור שטיינזלץ]. ההוראה המרכזית להביא למותו טמונה במילים וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו, שמשמעותן נסיגה והפקרתו בחזית כדי שאיש לא יגן עליו או יעזור לו, וכך וְנִכָּה וָמֵת על ידי האויב העמוני [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].

הפרשנים מתמודדים עם המניעים וההשלכות של תוכנית זו. עולה השאלה מדוע דוד בחר בדרך פעולה זו, שבה נהרגו גם חיילים אחרים, ולא דן את אוריה למיתה באופן חוקי כמורד במלכות. התשובה לכך היא שמשפט פומבי בסנהדרין היה חושף את הפרשה ברבים, מעורר תרעומת ועלול היה להוביל למרד. לכן, דוד נאלץ לכסות על קלונו בערמה [מלבי"ם]. יתרה מזאת, דוד לא פקד ליזום פעולת התאבדות מיותרת שהרגה חיילים חפים מפשע; המלחמה העזה התנהלה כדרכה, והחיילים האחרים שנהרגו נפלו במהלך קרב טבעי. מותו של אוריה נגרם אך ורק בשל הפקודה הנקודתית לסגת ולהותיר אותו לבדו [מלבי"ם].

לתוכנית זו היו שתי מטרות מרכזיות הנוגעות לבת שבע. הראשונה, מותו של אוריה בקרב איפשר לדוד לשאת אותה לאישה באופן רשמי, כך שהבריות יחשבו שהיא הרתה רק לאחר הנישואין [מצודת דוד]. השנייה, מבחינה הלכתית, כל חייל שיצא למלחמה היה כותב לאשתו גט על תנאי. ברגע שאוריה מת בקרב, בת שבע נחשבה כמגורשת למפרע מיום צאתו למלחמה, וכך נמצא שדוד כלל לא חטא בביאה על אשת איש [רש"י].