תשובתו הנחרצת של אוריה חושפת נאמנות צבאית עמוקה ואחוות לוחמים, אך באותה עת חורצת את גורלו. אוריה מסרב בתוקף ליהנות מנוחות ביתו ומחיי משפחה בעוד חבריו נמצאים בחזית, ובכך הוא מסכל בתמימותו את תכניתו של דוד להסתיר את המעשה שעשה עם בת שבע [אלשיך, ביאור שטיינזלץ].
בדבריו, אוריה מציג שתי סיבות מרכזיות לסירובו. ראשית, הָאָרוֹן – ארון הברית שיוצא עם העם למלחמה [ביאור שטיינזלץ], ויש המדייקים כי מדובר בארון שבו הונחו האפוד והאורים והתומים ולא בארון הלוחות [מלבי"ם] – יחד עם וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה, בני שבטו של אוריה, יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת, כלומר במחנה המלחמה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. שנית, וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים. שאר עבדי המלך, השרים והגיבורים, שוהים מחוץ לביתם וחשופים לחום ביום ולקור בלילה במרחב הפתוח [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לאור זאת, אוריה נשבע שלא יעשה את הדבר הזה. הוא משתמש בביטוי חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ, שהיא שבועה בחיי גופו ובחיי נפשו של המלך [מצודת דוד], וכן רומזת לחייו בעולם הזה ולחייו בעולם הבא [רד"ק].
אף על פי שאוריה השיב לפי תומו ומבלי לדעת את הרקע לבקשת המלך, הפרשנים מצביעים על כך שדבריו והתנהגותו נחשבו למרד במלכות. מרד זה הוא שסיפק לדוד את העילה להורות על מותו במלחמה, אף שספג ביקורת על כך שלא דן אותו כדין בסנהדרין [אלשיך]. הפרשנים חלוקים בשאלה מהו בדיוק המרד שבא לידי ביטוי כאן. גישה אחת גורסת כי המרד התבטא בעצם סירובו של אוריה לרדת לביתו כפי שציווה עליו המלך [חומת אנך]. לעומת זאת, פרשנים אחרים מתמקדים בלשונו של אוריה וקובעים כי הפגיעה במלך הייתה בכך שכינה את יואב וַאדֹנִי יוֹאָב בפני דוד, במקום לומר "עבדך יואב" [מלבי"ם, אלשיך, חומת אנך]. נוסף על כך, יש המציינים כי עצם סדר הדברים, שבו אוריה הקדים את כבודו של יואב לפני שהזכיר את עבדי המלך, הפך את יואב לעיקר ופגע בכבוד המלכות [מלבי"ם, חומת אנך].