בירור זהותה של האישה העלומה מציף מסכת מורכבת של קשרים משפחתיים, מעמד משפטי וסודות רוחניים, והופך את שאלתו הפשוטה של המלך לדיון רחב על כוונותיו ומעשיו.
כאשר הכתוב מציין וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ, הכוונה היא שדוד שאל ובירר אצל אנשי ביתה לגבי זהותה של האישה המתגוררת שם (מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ). באשר למילה וַיֹּאמֶר, הגישה הפשטנית היא שהשליח הוא זה שחזר אל דוד ומסר לו את המידע כי מדובר בבתו ובאשתו של גיבורים מגיבורי צבאו (ביאור שטיינזלץ). אולם, מנגד מוצגת תפיסה שלפיה דוד עצמו הוא הדובר. לפי קו מחשבה זה, המילה "הלא" מבטאת פליאה של דוד, אשר ידע ברוח הקודש כי בת שבע ראויה לו כבת זוגו המיועדת, ותמה כיצד הגיעה להיות אשת איש אחר (אלשיך). אגב הזכרת בעלה, אוּרִיָּה הַחִתִּי, מבארים הפרשנים כי ייתכן שהיה גר צדק, או שהיה יהודי שזכה לכינוי זה משום שהתגורר בעבר בקרב בני חת (רד"ק).
זיהויה של בת שבע מעלה תמיהה עצומה בקרב המפרשים לגבי חטאו של דוד: כיצד ייתכן שנכשל באיסור החמור של אשת איש, וכיצד מאוחר יותר נשא אותה לאישה, תפילתו התקבלה, וה' בחר בזרעם למלוכה. כדי ליישב זאת, הפרשנים מסכימים כי בת שבע לא הייתה נשואה במובן המלא באותה עת. המנהג הרווח היה שכל היוצא למלחמות דוד היה כותב גט כריתות לאשתו (אלשיך, מלבי"ם). תקנה זו נועדה למנוע מצב שבו החיילים ייהרגו וייקברו בחפזה ללא אפשרות לזהותם בוודאות, ונשותיהם יישארו עגונות.
על פי זה, שאלתו של דוד נועדה לברר אם היא פנויה. כאשר שמע שהיא בַּת אֱלִיעָם, הוא הבין מיד שיש בידיה גט. אליעם היה בנו של אחיתופל, יועצו הבכיר של דוד, שככל הנראה היה זה שתיקן את תקנת הגט לחיילים. לכן, דוד הניח בוודאות שאחיתופל דאג במפורש שנכדתו לא תישאר עגונה. דוד הסיק שהיא מחזיקה בגט מותנה, ותוכניתו הייתה להשאיר את אוריה בחזית המלחמה ולא להשיבו לביתו, כך שהתנאי יתקיים, הגט יחול למפרע, ויתברר שבת שבע הייתה למעשה אישה פנויה לחלוטין (מלבי"ם).