לאחר סירובו של אוריה לרדת לביתו, דוד משנה את גישתו ומנסה לעכב אותו בירושלים בתקווה שישנה את דעתו. כאשר דוד אומר לאוריה שֵׁב בָּזֶה, כלומר במקום הזה, הוא מבטיח לו שרק וּמָחָר אֲשַׁלְּחֶךָּ חזרה אל שדה הקרב [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
מאחורי עיכוב זה עמדה תוכנית כפולה. מצד אחד, דוד הבין שאוריה התעקש להישאר בפתח בית המלך משום שהיה דרוך לחזור למלחמה וחיכה לפקודת היציאה. על ידי ההבטחה המפורשת שהשליחות תתבצע רק למחרת, קיווה דוד להרגיע את אוריה; ברגע שיידע שיש לו שהות מספקת וזמן פנוי, אולי ינצל את ההזדמנות וירד לביתו לפני צאתו לדרך [מלבי"ם]. מצד שני, הזמן הנוסף אפשר לדוד לארח את אוריה לסעודה, מתוך מחשבה שכאשר יאכל לפניו ולבו ייטב ביין, הוא ילך לשכב עם אשתו [מצודת דוד].
הכתוב מסכם שוַיֵּשֶׁב אוּרִיָּה בִירוּשָׁלִַם בַּיּוֹם הַהוּא וּמִמָּחֳרָת, כלומר הוא אכן נשאר בעיר בהמתנה עד שדוד שלח אותו לבסוף לדרכו [מצודת דוד].