בניסיון להסתיר את תוצאות מעשיו, המלך יוזם מהלך מחושב שנועד לטשטש את עובדת הריונה של בת שבע. דוד מעביר פקודה ישירה אל שר צבאו [ביאור שטיינזלץ]: שְׁלַ֣ח אֵלַ֔י אֶת־אוּרִיָּ֖ה. הפנייה נעשית דרך יואב משום שאוריה שהה באותה עת בחזית המלחמה יחד עמו [מצודת דוד].
הפרשנים מסכימים כי מטרתו הנסתרת של דוד בזימון זה הייתה לגרום לאוריה לשוב לביתו ולשכב עם אשתו. פעולה זו נועדה ליצור מצג שווא שיגרום לאוריה ולסביבה לחשוב שהוא אבי העובר, וכך להעלים את העובדה שבת שבע התעברה מדוד [רש"י, רד"ק].
מהלך זה טמן בחובו דילמה הלכתית ופוליטית סבוכה. ה[מלבי"ם] מסביר כי גם אם בת שבע קיבלה מאוריה גט על תנאי בטרם יצא לקרב, הרי שאם אוריה היה חוזר לביתו ושוכב עמה, הגט היה מתבטל למפרע. המשמעות היא שמעשהו הקודם של דוד היה הופך בדיעבד לחטא חמור של קיום יחסים עם אשת איש. למרות זאת, דוד הרגיש כי הוא נאלץ לבחור באפשרות זו כדי למנוע חילול ה׳ פומבי וסכנה של מרד במלכות.
ההכרח בפעולה זו נבע מכך שבת שבע הייתה נכדתו של אחיתופל, יועצו הבכיר של המלך. דוד הבין שלא ניתן יהיה להסתיר את הלידה ממשפחתה, וגילוי האמת היה מוביל לזעם רב. ואכן, נראה כי טינה זו היא שהובילה מאוחר יותר את אחיתופל להצטרף למרד אבשלום נגד דוד. מתוך החשש הכבד מהשלכות הגילוי, דוד היה מוכן לקחת על עצמו את העוון של ביטול הגט למפרע, עוון שלא התכוון אליו בשעת המעשה. עם זאת, תוכנית זו נותרה בגדר כוונה בלבד, שכן בסופו של דבר המהלך לא יצא אל הפועל ואוריה לא ירד לביתו.