שליחיו של דוד מביאים אליו את בת שבע, והכתוב מתאר את המפגש ביניהם תוך דגש מיוחד על מצב טהרתה, פרט ששופך אור על המעמד ההלכתי, המוסרי וההיסטורי של המעשה.
הכתוב מציין כי וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ. משמעות המילה מִתְקַדֶּשֶׁת היא מטהרת את עצמה [מצודת ציון], והמילה מִטֻּמְאָתָהּ מכוונת לטומאת הנידה [רש"י]. כלומר, היא רחצה וטבלה כדי להיטהר מטומאתה [רלב"ג, מצודת דוד]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שציון עובדה זו נועד להדגיש כי דוד נזהר מאיסור נידה ולא שכב עמה בעודה טמאה, וכי הרחיצה שהוזכרה בפסוקים הקודמים הייתה לשם היטהרות זו [רד"ק, מלבי"ם].
לכאורה, המכשול העיקרי במעשה זה הוא איסור אשת איש [רד"ק], אולם הפרשנים מסבירים כי מבחינה משפטית היא נחשבה לפנויה. הסיבה לכך היא שכל חייל שיצא למלחמות בית דוד היה כותב לאשתו גט כריתות על תנאי, למקרה שימות בקרב. שליחיו של דוד חקרו את הדבר ולקחו אליו את בת שבע רק לאחר שווידאו כי יש בידה גט כזה [מלבי"ם]. בהמשך, דוד סובב את מותו של אוריה במלחמה כדי שהגט יחול למפרע [רד"ק, חומת אנך]. גישה רוחנית יותר מרחיבה וטוענת כי אוריה כלל לא קיים עמה יחסי אישות מעולם, והמילים וַתָּבוֹא אֵלָיו מרמזות על כך שהיא באה אל דוד משום שהוא היה בן זוגה האמיתי והמיועד [חומת אנך].
סדר המילים בפסוק מעורר תמיהה, שכן ציון טהרתה מופיע לאחר תיאור המעשה עצמו (וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ). סמיכות זו נועדה להבהיר את עניין ההיריון שיתרחש מיד לאחר מכן. מכיוון שבת שבע בדיוק סיימה את אורח נשיה ונטהרה, היה ברור לחלוטין שהיא אינה מעוברת מאוריה. כך הוסר כל חשש של ספק באבהות ועירוב זרע, ודוד ידע בוודאות מוחלטת שהוולד שייוולד הוא שלו בלבד [אלשיך, חומת אנך].
תוכניתו המקורית של דוד הייתה להסתיר את המעשה כדי למנוע חילול ה'. הוא קיווה שאוריה ישוב לביתו ולאשתו, ואילו את הילד שייוולד תכנן דוד לגדל כבנו לכל דבר, כילד שנולד מאישה פנויה [אלשיך]. אירוע זה יכול היה להישאר בגדר מפגש חד פעמי ונסתר, לולא התוצאות הרות הגורל של ההיריון שהגיעו בעקבותיו [ביאור שטיינזלץ].