יואב מתדרך את השליח כיצד לדווח למלך דוד על אבדות המערכה, וצופה מראש את כעסו של המלך על הטעות הטקטית של התקרבות לחומת האויב. כדי להמחיש את חומרת הטעות, יואב מצפה שדוד יזכיר את מותו המביש של אבימלך.
בדבריו, מכונה גדעון השופט, אביו של אבימלך, בשם בֶּן יְרֻבֶּשֶׁת. פרשנים מסבירים כי השמות "בעל" ו"בושת" הם כינויים נרדפים לעבודה זרה, ולכן ירובעל נקרא כאן ירובשת [מצודת ציון], ויש המבארים שהשם רומז לכך שגדעון עשה מריבה עם ה"בושת", כלומר נלחם בבעל [רש"י].
האזכור ההיסטורי מתאר כיצד אישה השליכה על אבימלך פֶּלַח רֶכֶב, שהוא החלק של האבן העליונה של הרחיים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], והרגה אותו בעיר בְּתֵבֵץ [מצודת ציון]. הדוגמה נועדה להדגיש עד כמה קל להרוג את מי שמתקרב לחומת העיר, שכן ממרחק כזה אפילו נשים יכולות לפגוע בקלות בחיילים [מצודת דוד, מלבי"ם]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהשאלה לָמָּה נִגַּשְׁתֶּם מבקרת את הפזיזות וחוסר התוחלת שבפעולה. התקרבות כזו לחומה מוצדקת רק בסוף המצור, כאשר המטרה היא לטפס עליה בפועל, ולא כפעולה חסרת תכלית [מלבי"ם].
כדי לשכך את חמתו של דוד, יואב מנחה את השליח להוסיף מיד את המילים גַּם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת [מצודת דוד]. הפרשנים מסכימים כי יואב ניסח כאן מסר כפול ומתוחכם, שנועד לדווח לדוד על ביצוע הפקודה החשאית להרוג את אוריה, מבלי לעורר את חשדו של השליח [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מבחינת השליח, התוספת נועדה להסביר את הכישלון ולהגן על יואב: השליח סבור שהוא מראה למלך שלא מדובר בפעולה של יחידה פוחזת, אלא בטעות בשיקול דעת של מפקד ותיק ומנוסה [ביאור שטיינזלץ], או שאוריה היה גיבור חסר מעצורים שהסתער קדימה וסחף אחריו את העם [מלבי"ם]. לחלופין, נפילתו של לוחם כה מנוסה, שלא נזהר למרות ניסיונו, רומזת כי הדבר נגזר משמיים [מצודת דוד]. אולם, כוונתו האמיתית והנסתרת של יואב, המיועדת לאוזני דוד בלבד, היא להודיע כי רצון המלך מולא במלואו.