תארו לעצמכם שאתם צריכים למסור למישהו בשורה לא טובה, ואתם יודעים שהוא עלול לכעוס מאוד. מה הייתם עושים? סביר להניח שהייתם מתכננים מראש כל מילה כדי להרגיע אותו. זה בדיוק מה שעושה יואב, שר הצבא. הוא שולח שליח אל המלך דוד כדי לדווח לו על חיילים שנפלו בקרב, ויודע שדוד יכעס מאוד על טעות שעשו החיילים כשהתקרבו יותר מדי לחומת האויב.
יואב מנחש שדוד יזכיר לשליח סיפור מפורסם מהעבר על מותו של אבימלך. אבימלך היה בנו של גדעון השופט, שנקרא כאן בֶּן יְרֻבֶּשֶׁת, כי זהו כינוי שמזכיר שגדעון נלחם בעבודה זרה שנקראה "בושת" או "בעל". באותו סיפור ישן, אישה זרקה על אבימלך פֶּלַח רֶכֶב, שזו האבן העליונה והכבדה שבעזרתה טוחנים קמח, ופגעה בו בעיר שנקראת בְּתֵבֵץ. הדוגמה הזו נועדה להזכיר שמי שמתקרב לחומה מסתכן מאוד, כי מלמעלה קל מאוד לפגוע בו. מתקרבים לחומה רק בסוף המצור כשממש מתכננים לטפס עליה, ולא סתם כך.
כדי להרגיע את הכעס של דוד, יואב מנחה את השליח להוסיף בסוף משפט מיוחד: גַּם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת. המשפט הזה הוא בעצם מסר כפול ומתוחכם. השליח הפשוט חושב שהמשפט נועד להגן על יואב ולהסביר את הכישלון, כאילו הוא אומר למלך שאוריה היה לוחם גיבור ומנוסה שהסתער קדימה וסחף את כולם, ואם לוחם כזה נפל, כנראה שכך נגזר משמיים. אבל האמת היא שיש כאן סוד שמיועד רק לאוזניים של דוד. דוד ביקש קודם לכן בסתר שידאגו שאוריה לא יחזור מהקרב, ויואב בעצם מדווח למלך בשקט שהמשימה הסודית שלו בוצעה במלואה.