שמואל ב, פרק י״א, פסוק כ״א

יואב צופה שדוד יכעס על ההתקרבות הפזיזה לחומת האויב, וישאל לָמָּה נִגַּשְׁתֶּם אליה שלא על מנת לטפס עליה. הוא מניח שהמלך ימחיש את סכנת הקרבה לחומה, שמאפשרת אפילו לנשים לפגוע בקלות בחיילים, דרך סיפור מותו של אבימלך בעיר בְּתֵבֵץ ממהלומה של פֶּלַח רֶכֶב, שהיא האבן העליונה של הרחיים. באזכור זה מכונה גדעון אביו בשם בֶּן יְרֻבֶּשֶׁת, משום שהשמות בעל ובושת הם כינויים נרדפים לעבודה זרה והשם רומז למאבקו בה. כדי לשכך את כעסו של המלך, יואב מורה לשליח להוסיף מיד את המילים גַּם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת. זהו מסר כפול המבשר לדוד בסתר על ביצוע הפקודה להרוגו, בעוד שהשליח סבור כי נפילתו של לוחם ותיק שסחף אחריו את העם נועדה להצדיק את הטעות הטקטית או להראות שהדבר נגזר משמיים.