על פני השטח, השתלשלות האירועים נראית כאקט אצילי של חסד: מלך טוב לב מנחם אלמנת מלחמה של גיבור שנפל, אוסף אותה לביתו ונושא אותה לאישה. המילה וַיַּאַסְפָהּ משמעותה שהכניסה אל תוך ביתו [מצודת ציון]. המהירות שבה פעל דוד, מיד עם תום ימי האבל, עלולה הייתה לעורר תמיהה ורכילות, אך הוא מיהר לעשות זאת משום שזיהה בבת שבע את בת זוגו המיועדת, אף שפעל בפזיזות ו"אכל פגה" בטרם עת [אלשיך].
למהירות הנישואין הייתה גם מטרה פרקטית והיא להציג מצג שווא כלפי הציבור, לפיו הילד שנולד הרתה לו אמו רק לאחר הנישואין לדוד [מלבי"ם]. אולם המציאות נסתרת מידיעת הבריות וגלויה רק לה', שכן הילד נוצר עוד בחיי בעלה [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].
הפרשנים חלוקים באשר למהות החטא של דוד. גישה אחת רואה במעשיו שני חטאים חמורים שדינם מוות: ניאוף עם אשת איש, מעשה שעיקר האשמה בו מוטלת על דוד וגובל באונס, ושפיכות דמים [ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה אחרת גורסת כי מבחינה משפטית יבשה דוד לא עבר על איסור אשת איש, שכן החיילים נהגו לתת גט על תנאי לנשותיהם בצאתם למלחמה, והוא גם לא נחשב לרוצח משום שאוריה נידון כמורד במלכות. לפיכך, דוד לא היה אמור להיענש בבית דין של מטה. הרעה הגדולה במעשהו נבעה מהדרך העקלקלה ודמוית הגזל שבה פעל [מלבי"ם, אלשיך].
הקפדת ה' על דוד מודגשת במילים אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד. דווקא בגלל מעלתו הרוחנית העצומה של דוד, ה' מדקדק עמו כחוט השערה. מה שהיה עשוי להיחשב לעוון קל יותר אצל אדם רגיל, נחשב לרע מאוד כאשר דוד הוא העושה [אלשיך, מלבי"ם].
לבסוף, מיקום ציון כעסו של ה' רק בסוף הפסוק, לאחר הולדת הבן ולא מיד בעת המעשה, מצביע על רחמיו ושליטתו של ה' במידת הדין. אילו חרון האף היה מתפרץ מיד, דוד היה מת בעוונו. ה' כבש את כעסו והמתין עד ללידת הבן, כדי שהרך הנולד יוכל להילקח כתמורה וככפרה, ובכך יינצלו חייו של דוד [אלשיך].