שמואל ב, פרק י״ד, פסוק ד׳

האישה החכמה מתקוע פונה ישירות אל דוד המלך כדי לעורר את רחמיו ולהשיג פסק דין החורג מכללי המשפט הרגילים. הופעתה מלווה בכפילות של המילה וַתֹּאמֶר, ויש המסבירים כי משמעותה הראשונה היא עצם הגעתה אל המלך, או לחלופין שהיו כאן שני שלבי דיבור: פנייה לשומרים שניסו להדפה, אמירת ברכות נימוסין למלך, או שתי צעקות רצופות שנועדו להדגיש את דחיפות העניין. מיד עם בואה וַתִּפֹּל עַל אַפֶּיהָ אַרְצָה וַתִּשְׁתָּחוּ כדי להביע בהלה וצער עמוק, ומתוך כוונה מחושבת להסתיר את פניה הבריאות שעלולות היו להחליש את אמינות סיפורה הטראגי. לבסוף היא זועקת הוֹשִׁעָה הַמֶּלֶךְ, כבקשת עזרה אישית וישירה מהמלך שרק בכוחו השלטוני לחלץ אותה ממצוקתה, בניגוד לשופטים הפוסקים על פי שורת הדין.