שמואל ב, פרק י״ח, פסוק ד׳

תארו לעצמכם שאתם יוצאים למשימה גדולה וחשובה, והמנהיג שלכם עומד בפתח כדי לתת לכם כוח וביטחון לפני שאתם הולכים. זה בדיוק מה שעושה דוד המלך. הוא מקבל את בקשת העם להישאר מאחור בעיר מחניים ולא לצאת איתם לקרב, אבל הוא לא מסתגר בביתו. דוד מתייצב אֶל יַד הַשַּׁעַר, כלומר ממש במקום של שער העיר, כדי ללוות את החיילים ולתת להם תמיכה ועידוד. החיילים עוברים על פניו בצורה מסודרת ומאורגנת, כשהם מחולקים ליחידות של לְמֵאוֹת וְלַאֲלָפִים. דוד מחכה שם עד שהחייל האחרון יוצא, אבל הוא לא רק צופה בהם. המילים וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ מלמדות אותנו שדוד נעמד כדי להתפלל. העם ידע שלתפילות של דוד יש כוח עצום וביקש את עזרתו הרוחנית. לכן, בזמן שהלוחמים צעדו קדימה, דוד עמד והתפלל אל ה' שישמור עליהם ויביא הצלחה לשר הצבא שלו, יואב, ואפילו קרא עליהם את תפילת המזמור "יענך ה' ביום צרה".