שמואל ב, פרק י״ח, פסוק י״ז

יצא לכם פעם לחשוב מה קורה לצבא שלם שברגע אחד מבין שהמנהיג שלו איננו והכל נגמר? כך בדיוק מסתיים המרד של אבשלום. אבשלום נקבר במהירות בלב היער, בתוך הפַּחַת, שזהו בור או חפירה גדולה באדמה. מעליו הניחו גַּל, כלומר ערימה גדולה של אבנים. ערימת האבנים הזו הייתה גדולה מְאֹד, משום שהבור היה עמוק, והיה צריך למלא אותו באבנים עד למעלה ורק אז להמשיך ולבנות את ערימת האבנים מעל פני האדמה. באותו זמן, וְכׇל יִשְׂרָאֵל, כלומר האנשים שהצטרפו למרד של אבשלום, הבינו שאין להם יותר בשביל מה להילחם. הם ברחו מיד, והמילה לְאֹהָלָו נכתבה בכוונה בלשון יחיד. הדבר הזה בא ללמד אותנו על הבושה העמוקה שהם הרגישו. הם התביישו כל כך במרד שהם עשו, עד שהם אפילו לא ברחו יחד כקבוצה, אלא כל אחד מהם ברח לבדו, לגמרי לבד, חזרה אל האוהל שלו.