החייל מציג בפני יואב טענה כפולה, מוסרית ומעשית, המסבירה מדוע סירב לפגוע באבשלום. תחילת דבריו, או עשיתי, מובנת במשמעות של "אם הייתי עושה" [מצודת ציון]. הפרשנים מתעכבים על ההבדל בין כתיב המילה בפסוק לבין האופן שבו היא נקראת [מנחת שי]. לפי הכתיב, המילה היא בנפשו, והכוונה היא לנפשו של אבשלום. כלומר, אם הייתי הורג אותו, הייתי עושה שקר ועוול כלפיו, בניגוד לצו המפורש של המלך [רד"ק]. לעומת זאת, לפי הקרי המילה היא בנפשי, והכוונה היא לחייל עצמו. לפי קריאה זו, החייל טוען כי אפילו אם היה הורג את אבשלום בסתר, הוא היה חוטא ופוגע בנפשו שלו, שכן מעילה באמון ומרד בהוראת המלך נחשבים לעוון ולשקר פנימי [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
מעבר לפן המוסרי, החייל מציג טענה מעשית ולפיה וכל דבר לא יכחד מן המלך, כלומר שום דבר לא יועלם ויישאר נסתר ממנו [מצודת ציון]. המלך עתיד לחקור ולדרוש היטב מי הרג את בנו, ובסופו של דבר האמת בהכרח תתגלה [רלב"ג, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
לבסוף, החייל מטיח ביואב את המילים ואתה תתיצב מנגד, כלומר תעמוד מרחוק [מצודת ציון]. הוא חושף את צביעותו של יואב ומבהיר לו: ברגע שהמלך יגלה את האמת, אתה תתנער מאחריות, לא תגן עליי מפני זעמו, ותותיר אותי לשאת בעונש לבדי [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].