ברגע ההכרעה של המרד, יואב מסרב להתעכב ולוקח את היוזמה לידיו כדי להנחית את המכה הראשונה על אבשלום, בעודו תלוי חסר אונים על העץ. תגובתו של יואב לאיש שניצב מולו, לֹא־כֵן אֹחִילָה לְפָנֶיךָ, מורכבת מהמילים לֹא כֵן, שמשמעותן לא נכון או לא טוב, והמילה אֹחִילָה, שפירושה אמתין, אבקש או אתחנן [מצודת ציון, שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיואב מכריז כי אין זה נכון שימשיך לבקש או להמתין שהאיש יפעל, ולכן הוא ילך ויכה את אבשלום בעצמו [רש"י, רד"ק, מצודת דוד], או שהוא פשוט גוער בו שיפסיק לדבר דברי הבל [שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים שיואב ביקש מהאיש רק להראות לו את המקום ולעמוד מנגד כדי לחזות בהכאה, כך שיואב יכה והאיש יסתכל [אברבנאל]. מבחינה מוסרית, יואב בחר להתחיל במעשה ההריגה בעצמו כדי שחטא הפגיעה בבן המלך ייזקף לחובתו בלבד, ולא לחובת החייל הפשוט [מלבי"ם].
יואב לוקח שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים, שהם ענפים דקים, שרביטים או מוטות עץ מחודדים [מצודת ציון, רלב"ג, שטיינזלץ], ויש המתארים אותם כמעין חניתות דקות בעלות להב בקצותיהן [רד"ק]. פעולת וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם מתארת נעיצה ודקירה בגופו [מצודת ציון, אברבנאל]. בחירתם של שלושה מוטות דווקא אינה מקרית; הפרשנים מסבירים זאת כעונש של מידה כנגד מידה על כך שאבשלום "גנב שלושה לבבות" בעת המרד: את לב אביו, את לב בית הדין (הסנהדרין), ואת לב אנשי ישראל, ולכן ננעצו שלושה שבטים בליבו שלו [רד"ק, חומת אנך, אברבנאל].
העובדה שאבשלום היה עוֹדֶנּוּ חַי מוסברת בכך שההכאה נעשתה באמצעות מוטות עץ ולא בחרב תקנית, ולכן המכה לא המיתה אותו מיד [רלב"ג]. הוא נותר תלוי בְּלֵב הָאֵלָה, ביטוי המושאל לתיאור אמצע העץ ומרכזו [מצודת ציון, רד"ק, אברבנאל]. עוצמת הדקירה של יואב הייתה כה רבה, עד שהמוטות פילחו את גופו של אבשלום וננעצו עמוק בתוך עץ האלה עצמו, ממש כפי ששאול ניסה למסמר את דוד לקיר בחניתו [רד"ק, אברבנאל].
מכיוון שאבשלום נותר בחיים לאחר נעיצת השבטים, נאלצו עשרת נעריו נושאי כליו של יואב לגשת ולהשלים את ההריגה [מלבי"ם, מצודת דוד, רלב"ג, רד"ק]. גם מעורבותם של עשרת הנערים מוסברת כעונש סמלי, על כך שאבשלום בא על עשר פילגשי אביו, או משום שהמורד במלכות נחשב כמי שעבר על כל עשרת הדיברות [רד"ק, אברבנאל]. מתעוררת השאלה מדוע אבשלום, שהיה גיבור חיל וחמוש בחרב, לא כרת את שערותיו כדי להשתחרר מהעץ. התשובה המדרשית לכך היא שבעודו תלוי, נראתה לו תהום של גיהינום פתוחה תחתיו, והוא העדיף להישאר תלוי בייסורים בשערו מאשר ליפול אל תוך האש [אברבנאל].