בשעת ההמתנה המתוחה לתוצאות הקרב הגורלי מול צבאו של אבשלום בנו, דוד ממקם את עצמו בכניסה לעיר, בעוד צופה משקיף ממעל כדי לזהות מרחוק את הבאים משדה המערכה.
הפרשנים מסכימים כי הביטוי בֵּין שְׁנֵי הַשְּׁעָרִים מתאר את מבנה ההגנה של העיר, שהייתה מוקפת בחומה כפולה, חומה פנימית וחומה חיצונית, כאשר השערים ניצבים זה מול זה. דוד ישב במרחב שבין שני שערי החומות הללו, קרוב אל החוץ, כדי להמתין לבשורות. לצד הפירוש הפיזי, ישנו פירוש רעיוני המצביע על כך שמיקומו של דוד משקף את מצבו הנפשי. דוד ישב מודאג, מיוסר ומלא צער מכל הצדדים, כיוון שהיה לכוד רעיונית בין השערים, כלומר בין שתי אפשרויות טרגיות: אם צבאו ינצח, אבשלום בנו עלול להיהרג, ואם צבאו של אבשלום ינצח, הצער יהיה כבד אף יותר [חומת אנך].
על מנת להשקיף למרחוק, הצופה עלה אֶל גַּג הַשַּׁעַר אֶל הַחוֹמָה, כלומר אל החלק שמעל השער [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הליכתו הספציפית של הצופה לכיוון החומה מוסברת בכך שהרץ שהתקרב לא הגיע במסלול הישיר שמול השער, אלא הגיע מכיוון אחר שמול החומה, ולכן הצופה נאלץ ללכת אל צד החומה כדי להבחין בו [מלבי"ם].
כאשר הצופה נושא את עיניו, הוא מזהה אִישׁ רָץ לְבַדּוֹ, אדם שזהותו טרם התבררה [ביאור שטיינזלץ]. לעובדה שהאיש רץ בגפו יש משמעות מכרעת: היא מעידה על כך שמדובר בשליח המגיע לבשר על תוצאות הקרב. לו היו נראים אנשים רבים רצים יחד, הדבר היה מעיד על חיילים הנסים על נפשם ובורחים מן המערכה, אך אדם שרץ לבדו מעיד על בשורה חדשה שבפיו [אברבנאל].