התעקשותו של אחימעץ לרוץ אל המלך ניכרת במלוא עוזה, אף על פי שיואב כבר שלח שליח אחר ואף ניסה להניא אותו מכך. נחישות זו באה לידי ביטוי בהכרזתו וִיהִי מָה, שזכתה למספר פירושים. גישה אחת מסבירה כי אחימעץ מצהיר שאינו חושש מן התוצאות, ויהיה אשר יהיה הוא מוכרח לצאת לדרך [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. גישה אחרת רואה בכך ויתור מראש על תמורה, כלומר, גם אם לא יקבל שכר על הבשורה, הוא עדיין עומד על דעתו לרוץ [רש"י, מצודת דוד].
באשר למניעיו של אחימעץ לצאת לדרך למרות שהכושי כבר נשלח לפניו, יש הסבורים שרצה להקדים את השליח הראשון כדי לבשר לדוד רק את חלקה הטוב של הבשורה, תוך השמטת מותו של אבשלום, ולכל הפחות להגיד דבר מה חיובי [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים שמטרתו הייתה להעמיד למבחן את מהירותו מול הכושי, או להפגין את מאמציו ומסירותו כדי למצוא חן בעיני המלך, מתוך הנחה שדוד ישמח לראות את השתדלותו גם אם תוכן הבשורה כבר ייוודע לו [אברבנאל].
לאחר שיואב רואה שאחימעץ אינו מוותר, הוא נעתר לבקשתו ומאשר לו לצאת [ביאור שטיינזלץ]. אחימעץ בוחר לרוץ דֶּרֶךְ הַכִּכָּר, כלומר דרך אזור המישור של כיכר הירדן [מצודת ציון]. בחירה בנתיב זה, שהוא עמק רחב ולא הדרך הסלולה והרגילה, אפשרה לו לקצר את המסלול [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בזכות תושייה זו, וַיַּעֲבֹר אֶת הַכּוּשִׁי, כלומר הוא הצליח לעקוף את השליח הראשון ולהקדים אותו בהגעתו אל היעד [רש"י, ביאור שטיינזלץ].