התעקשותו של אחימעץ לרוץ אל דוד המלך, על אף שיואב כבר שלח את הכושי, מציפה את המתח שבין השמחה על הניצחון במלחמה לבין הטרגדיה שבמות אבשלום. אחימעץ מפציר ביואב ומבקש לרוץ וִיהִי מָה, כלומר יהיה מה שיהיה [מצודת ציון], או לחלופין, הוא מבקש את רשותו של יואב לצאת לדרך [ביאור שטיינזלץ].
מניעיו של אחימעץ לרוץ אחרי הכושי נובעים מכמה סיבות. ייתכן כי הוא סבור שאמנם המלך יתעצב על מות בנו, אך בכל זאת ישמח על הניצחון במלחמה [מצודת דוד]. גישה אחרת מציעה שאחימעץ מבקש להיות נוכח לצד המלך בשעה קשה זו כדי לרכך את תגובתו [ביאור שטיינזלץ]. לחלופין, אחימעץ מתכנן להגיע לאחר שהכושי יבשר על מות אבשלום, כדי שהוא עצמו יהיה המבשר הטוב על התשועה והניצחון שהעניק ה' [מלבי"ם].
בתגובה, יואב מנסה להניא אותו מכך ושואל לָמָּה זֶּה אַתָּה רָץ בְּנִי, שהרי וּלְכָה אֵין בְּשׂוֹרָה מֹצֵאת. המילה מֹצֵאת מתפרשת כדבר מצוי [ביאור שטיינזלץ] או כמוגש וניתן [רד"ק]. הפרשנים מציגים שלוש גישות מרכזיות מדוע אין לאחימעץ בשורה:
הגישה הראשונה מתמקדת בעניין השכר. מכיוון שהכושי יצא ראשון, הוא זה שיגיע למלך לפני אחימעץ ויזכה לקבל את שכר המבשר, כך שלאחימעץ לא יישאר תגמול על מאמצו [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל].
הגישה השנייה מתמקדת באופי הידיעה. השמועה אינה ראויה להיקרא "בשורה" של הצלחה וטוב, שכן היא טומנת בחובה את מות בנו של המלך, דבר שייחשב בעיני דוד כנקמה ולא כבשורה משמחת [רלב"ג, אברבנאל], ולכן היא לא תשיג את מטרתה [ביאור שטיינזלץ].
הגישה השלישית מסבירה שפשוט לא נותרה לאחימעץ בשורה נפרדת לבשר. הודעתו של הכושי, לפיה שפט ה' את הקמים על המלך, כבר כוללת בתוכה בדיבור אחד גם את הבשורה הטובה של הניצחון וגם את הבשורה הרעה, ולכן אין טעם בריצה נוספת [מלבי"ם].