אדם מתכנן תוכניות לגדולה ולנצח, אך המציאות מכתיבה סוף שונה לחלוטין. אבשלום, שביקש להנציח את עצמו בפאר, מצא את מותו בדרך בזויה, והאנדרטה שהקים נותרה כעדות אילמת לשאיפותיו שלא התממשו.
המילה לקח מתפרשת כקבלת החלטה פנימית, כלומר אבשלום לקח לעצמו עצה והחליט להנציח את שמו [רד"ק, מצודת דוד]. מנגד, יש הדורשים מילה זו במשמעות שלקח לעצמו מקח רע וגורל מר [אברבנאל]. לשם כך בנה אבשלום מצבת, שהייתה למעשה בניין גבוה, מרשים וחשוב [רש"י, רלב"ג, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], והוא קרא לה יד, כלומר מקום המוקדש לו [מצודת ציון, רד"ק, אברבנאל].
הכתוב מציין שאבשלום הקים את המצבה כִּי אָמַר אֵין לִי בֵן, הצהרה המעוררת קושי, שכן בפרקים קודמים סופר שנולדו לו שלושה בנים. רוב הפרשנים מסכימים כי בניו אלו מתו עוד בחייו, ולכן נותר ללא יורש [מצודת דוד, רלב"ג, רד"ק, אברבנאל]. גישה אחרת מסבירה שהיו לו בנים, אך הם לא היו ראויים וחשובים מספיק כדי לרשת את מקומו בהנהגה ובמלכות [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. מסורת חז"ל מוסיפה רובד מוסרי, ולפיה אבשלום נענש שלא יישאר לו בן יורש משום שהצית ושרף את תבואתו של שר הצבא יואב [רד"ק, אברבנאל].
המצבה הוקמה בְּעֵמֶק הַמֶּלֶךְ, אזור הסמוך לירושלים [ביאור שטיינזלץ]. אולם, יש המוצאים בשם המקום רמז סמוי לעצה עמוקה של "מלכו של עולם" ה', שגזר על דוד שרעה תצא מביתו שלו בעקבות חטאיו [אברבנאל].
הפער בין תכנון המצבה לבין המציאות בולט במיוחד לאור גורלו של אבשלום. הוא הכין לעצמו מבנה קבורה מפואר בחייו, אך בפועל מצא את מותו ביער והושלך לתוך פחת גדול [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. עובדה זו ממחישה כי "רבות מחשבות בלב איש", ואדם אינו יכול להבטיח את גורלו גם אם הכין את קברו מראש [אברבנאל]. למרות זאת, ישנה דעה הסוברת כי בסופו של דבר הוצאו עצמותיו של אבשלום מן היער ונקברו באותה מצבה שהכין [רד"ק], אם כי פרשנים אחרים דוחים זאת בטענה שאין לכך כל מקור בכתוב [אברבנאל].