כאשר הרץ מתקרב אל העיר, הצופה מזהה אותו מרחוק על פי סגנון ריצתו הייחודי, והמלך מסיק מזהותו על טיב הבשורה שבפיו. הצופה מבחין כי את מרוצת הראשון, כלומר אופן ומנהג הריצה שלו, תואמים לאלו של אחימעץ בן צדוק, ומכך הוא קובע בוודאות שזהו הוא [מצודת דוד, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
לשמע זהות הרץ, מגיב המלך דוד ואומר איש טוב זה. הפרשנים מסבירים כי קביעתו של המלך נובעת מניתוח אופיו של אחימעץ. מכיוון שמדובר באדם טוב ושלם, לא יעלה על הדעת שאיש כמותו יברח מן המערכה, ולכן עצם הגעתו אינה מנוסה אלא שליחות [אברבנאל]. יתרה מכך, טבעו של אדם טוב נוטה מעצמו להשתוקק ולרצות לבשר בשורות טובות [מצודת דוד].
מתוך כך המלך בטוח כי ואל בשורה טובה יבוא, כלומר אחימעץ בוודאי רץ במטרה מפורשת להביא עמו בשורה חיובית [ביאור שטיינזלץ]. מבחינה לשונית, המילה ואל משמשת כאן במשמעות של "עם" או הוספת האות ב', כך שהכוונה היא שהוא בא "בבשורה" או נושא עמו בשורה טובה [רד"ק].