דוד המלך, למרות הניצחון במלחמה, ממוקד בדבר אחד בלבד: גורלו של בנו האהוב. כאשר השליח מגיע, המלך אינו שואל על תוצאות הקרב, אלא מיד דורש בשלום בנו. אחימעץ, שיודע את האמת המרה, מוצא את עצמו בדילמה מול כאבו הצפוי של האב, ובוחר בתשובה מתחמקת.
המילה שלום בפסוק נאמרת בלשון שאלה, וכאילו נכתב "השלום לנער?" [מצודת דוד, מנחת שי, ביאור שטיינזלץ]. בתגובה לשאלה זו, אחימעץ מבין שלבו של דוד נתון לאבשלום, והוא בוחר להעלים ממנו את הבשורה הקשה כדי שלא לצער אותו. הוא טוען שאינו בקיא בפרטים, ורומז שהשליח השני (הכושי) הוא זה שיודע את האמת, שהרי לולא כן יואב לא היה שולח אותו [רלב"ג, מצודת דוד].
אחימעץ מתאר את מה שראו עיניו: ראיתי ההמון הגדול. המון זה מתואר כעם הרב [מצודת ציון], כחיילים ההומים ונעים בתוך כאוס המלחמה [רש"י], או כהמון החוגג ורועש בשמחת הניצחון [ביאור שטיינזלץ]. ישנה דעה ולפיה אחימעץ אינו משקר לחלוטין, אלא מתאר במדויק את הרגע הראשון של שליחותו: כאשר נודעה מיתת אבשלום, החיילים ראו בכך בשורה טובה והתקבצו סביב יואב כדי שישלח אותו ואת אחימעץ אל המלך. באותו רגע ראשוני אחימעץ אכן ראה את ההמון אך טרם ידע את כל הפרטים, וזהו הרגע שעליו הוא מדווח כעת לדוד [מלבי"ם].
המשך דבריו של אחימעץ, לשלוח את עבד המלך יואב ואת עבדך, מציג קושי תחבירי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר במשפט הפוך, ויש לקרוא אותו כאילו נאמר: "לשלוח יואב את עבד המלך (הכושי) ואת עבדך (אחימעץ עצמו)" [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. לעומת זאת, יש המפרשים את המשפט כפשוטו, שההמון רצה לשלוח את יואב, שהוא מוגדר כעבד המלך, ואת אחימעץ [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
את חוסר ידיעתו, ולא ידעתי מה, מסביר אחימעץ בכך שמיהר מאוד לרוץ כדי להקדים ולבשר למלך, ולכן לא המתין כדי לברר את כל פרטי האירוע [מצודת דוד]. יתרה מכך, החיפזון הגדול של יואב לשלוח אותם לדרכם לא הותיר זמן להתעכב ולבדוק מה בדיוק התרחש [רד"ק], ומשום שלא ראה את הדברים במו עיניו [ביאור שטיינזלץ] או שלא ידע מה קרה לאחר שיצא לדרך [רש"י], הוא אינו יכול למסור דיווח מדויק.