שמואל ב, פרק י״ח, פסוק ו׳

העימות הגורלי בין נאמני דוד לבין צבאו של אבשלום מגיע לנקודת ההכרעה, ועובר ממצב של המתנה ללחימה פעילה בתוואי שטח מיוער.

הפסוק פותח במילים וַיֵּצֵא הָעָם, המתייחסות ללוחמיו של דוד, אשר יצאו אל שדה הקרב לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל, הם אנשיו של אבשלום [ביאור שטיינזלץ]. מהלך זה מעיד על אומץ ליבם של אנשי דוד, שלקחו את היוזמה ויצאו להתקפה. מנגד, העובדה שצבא ישראל עמד במקומו באזור הגלעד הסמוך לירדן והמתין לבואם של לוחמי דוד, מצביעה על כך שפחד ומורך לב חלחלו בשורותיהם [מלבי"ם].

זירת הקרב מתוארת במילים בְּיַעַר אֶפְרָיִם. ציון מקום זה מעורר תמיהה גיאוגרפית שעליה עומדים כלל הפרשנים: כיצד ייתכן שיער הנמצא בעבר הירדן המזרחי נקרא על שם שבט אפרים, הרי נחלתו של שבט אפרים שכנה בעבר הירדן המערבי, ואילו במזרח ישבו רק בני גד, ראובן וחצי שבט מנשה?

ההסבר המקובל על הפרשנים נשען על תקנה קדומה שתיקן יהושע בן נון. כדי למנוע סכסוכים בין השבטים, קבע יהושע כי רועים רשאים להרעות את בהמותיהם באזורי חורש ויערות, גם אם אלו נמצאים בשטחו של שבט אחר, מבלי שהדבר יעורר הקפדה. מכיוון שנחלת אפרים גבלה בנהר הירדן, והיער המדובר שכן ממש מעברו השני של הנהר, היו בני אפרים חוצים את המים ומעבירים את צאנם ובהמותיהם לרעות שם בקביעות. בשל נוכחותם התדירה של רועי אפרים במקום, דבק ביער השם "יער אפרים" [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].

ביער זה, שהפך לחלק בלתי נפרד משגרת המרעה של השבטים, התחוללה לבסוף המערכה הקשה שבה ניגפו אנשי ישראל מפני עבדי דוד ונחלו תבוסה כבדה [אברבנאל].