לוחמי צבאו של דוד מתנגדים בתוקף להצטרפותו של המלך לשדה הקרב מול צבא אבשלום. הם מציגים בפניו מערכת שיקולים אסטרטגית ופסיכולוגית, המדגישה כי מטרתו היחידה של האויב היא פגיעה במלך עצמו. בשל כך, נוכחותו בחזית מהווה סכנה קיומית למערכה כולה, בעוד שהישארותו בעורף מעניקה להם יתרון טקטי מובהק.
הפרשנים מסכימים כי כוונת העם באומרם לֹא יָשִׂימוּ אֵלֵינוּ לֵב נובעת מכך שכל מטרתם של המורדים היא הריגת דוד. לכן, גם אם צבא דוד ייאלץ לסגת (המשמעות של נֹס נָנוּס היא נברח [מצודת ציון]), או אפילו אם מחצית מהלוחמים יפלו בקרב, האויב לא יראה בכך ניצחון אמיתי ולא יתאמץ לרדוף אחריהם כל עוד המלך אינו בידיהם [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג]. לעומת זאת, אם דוד יהיה נוכח בקרב, האויב יילחם בחירוף נפש כדי להגיע אליו [מלבי"ם], ופגיעה בו תהווה מפלה מוחלטת למערכה כולה [ביאור שטיינזלץ].
באשר למילים כִּי עַתָּה כָמֹנוּ עֲשָׂרָה אֲלָפִים, קיימות מספר גישות פרשניות. הגישה הראשונה סבורה כי העם מצהיר שדוד לבדו חשוב ושקול כנגד עשרת אלפים לוחמים, ולכן חובה להגן עליו מכל משמר [רש"י, רד"ק]. גישה שנייה מפרשת זאת כלפי האויב: גם אם צבא דוד היה מונה עשרת אלפים לוחמים יותר, האויב עדיין לא היה מתייחס אליהם כלל בהיעדרו של דוד [מצודת דוד, רד"ק]. גישה שלישית מציגה תפיסה צבאית, ולפיה הישארות המלך בעורף תיצור הרתעה, שכן האויב יחשוב שדוד השאיר עמו עתודה של עשרת אלפים לוחמים [מלבי"ם], או שלצבא דוד ישנם עשרת אלפים לוחמים נוספים המוכנים להחליף את הנופלים בקרב [ביאור שטיינזלץ].
בסיום דבריהם, העם מציע חלופה: וְעַתָּה טוֹב כִּי תִהְיֶה לָּנוּ מֵעִיר לַעְזוֹר. הישארותו של דוד בעיר תאפשר לו לשמש כמפקד עליון המנהל את המערכה מהעורף [ביאור שטיינזלץ], לייעץ מבחינה אסטרטגית, ולשלוח כוחות תגבורת בעת הצורך [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. מעבר לסיוע הפיזי והתכנוני, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שעזרתו הגדולה ביותר של דוד מהעיר תהיה רוחנית – תפילה לה' בעבור הצלחת לוחמיו.
סיוע רוחני זה רמוז בכתיב של המילה לַעְזוֹר. המילה כתובה בספר התנ"ך עם האות יו"ד (לעזיר) אך נקראת עם האות וי"ו (לַעְזוֹר) [מנחת שי, רד"ק]. הכתיב "לעזיר" הוא מבניין הפעיל, והוא מלמד שדוד לא יעזור להם ישירות בכוחו הפיזי, אלא יגרום לעזרה להגיע אליהם על ידי תפילתו לה', שהוא זה שיעזור להם בפועל [רד"ק].