הפסוק מתאר את תשובתו הנחרצת של החייל ליואב, בה הוא מסרב לפגוע באבשלום למרות הפיתוי הכספי, תוך הסתמכות על פקודתו המפורשת של דוד המלך.
הפרשנים עומדים על ההבדל בין כתיב הפסוק לקריאתו, בכל הנוגע למילה הפותחת את תשובת האיש. המילה נכתבת ולא, אך נקראת וְל֨וּ (מנחת שי). לפי הרד"ק, הכתיב ולא מבטא את סירובו המוחלט של האיש: לא הייתי לוקח גם אלף שקלי כסף על מעשה כזה, קל וחומר שלא את עשרת השקלים שהצעת לי. לעומת זאת, הקרי וְל֨וּ אָנֹכִ֜י מפורש במשמעות של "ואפילו אם אני" (מצודת ציון, שטיינזלץ). המלבי"ם, מצודת דוד והרד"ק מרחיבים משמעות זו ומסבירים שהחייל מצהיר כי גם אם היו שוקלים ונותנים אלף שקלי כסף במזומן ישירות אל תוך כפות ידיו באותו הרגע, הוא עדיין היה נמנע מלפגוע באבשלום. המלבי"ם מדגיש שהסירוב נובע משני טעמים: מעמדו של אבשלום כבן המלך, והציווי הפומבי ששמעו כולם מפי דוד.
באשר לצירוף שִׁמְרוּ מִי בַּנַּעַר, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שמדובר באזהרה גורפת לכלל החיילים. רש"י ומצודת דוד מסבירים כי הציווי קובע שכל מי שאבשלום ייפול לידיו, מחויב לשמור עליו ולנהוג בו בנחת. הרד"ק והרלב"ג מוסיפים ומנסחים זאת כאזהרה קפדנית להשגיח שאיש מן הלוחמים לא יעז לפגוע או לגעת לרעה בנער.
רובד נוסף ועמוק יותר לסירובו של החייל מובא בספר חומת אנך, המנתח את הסיטואציה דרך דיני "רודף" בהלכה. הכלל ההלכתי קובע שאם ניתן לעצור אדם הרודף אחר חברו כדי להורגו באמצעות פגיעה באחד מאיבריו בלבד, אסור להרוג אותו. ישנה מחלוקת האם כלל זה תקף גם בשעת מלחמה, שבה הסכנה גדולה וההבחנה קשה יותר. לפי פירוש זה, פקודתו של דוד לחמול על אבשלום נועדה להבהיר שלמרות שמדובר במלחמה, חובה להשתדל לנטרל את אבשלום על ידי פגיעה באחד מאיבריו בלבד מבלי להורגו. החייל מבין שאם יהרוג את אבשלום, הוא לא יוכל לטעון להגנתו שבלהט הקרב לא ניתן היה לדקדק בכך, שהרי המלך ציווה על כך במפורש. יתרה מזו, החייל מסביר ליואב שגם הוא (יואב) לא יוכל לעמוד לצידו ולהגן עליו מול המלך במקרה כזה; שכן יואב בעצמו הרג בעבר את אבנר בן נר בטענה שדומה לזו – שאבנר היה צריך להציל את עצמו על ידי פגיעה באחד מאיבריו של עשהאל (אחי יואב) ולא להורגו, אף על פי שהיו בשעת מלחמה. לכן, החייל מסיק שאין לו שום דרך להצדיק את הריגת אבשלום, והוא מסרב בתוקף.