מפלתם של המורדים לא הוכרעה רק בכוח הנשק, אלא הפכה לאסון המוני כאשר זירת הקרב יצאה מכלל שליטה. הפחד והבהלה שאחזו בלוחמים גרמו להם לשבור את שורותיהם, וכך איבדו את יתרונם הצבאי והפכו לטרף קל לאיתני הטבע.
המילה הכתובה בפסוק היא נפצות (ברבים), אך קוראים אותה נָפֹצֶת (ביחיד) [מנחת שי]. כפילות זו מבטאת שני ממדים של הפיזור: הקריאה ביחיד מתארת את המלחמה עצמה שהתפזרה על פני שטח נרחב, בעוד שהכתיב ברבים מכוון אל הגדודים והלוחמים עצמם, שנפוצו לכל עבר [רד"ק]. רוב הפרשנים מסכימים כי הפיזור הזה הוא תמצית המפלה והסיבה המרכזית לה. בניגוד לצבא מלוכד שכוחו מוכפל מעצם אחדותו, הלוחמים נתקפו חרדה, נסוגו והתפזרו איש איש לנפשו ברחבי האזור [רלב"ג, מלבי"ם, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד].
מתוך אותה מנוסה מבוהלת, ברחו הלוחמים אל תוך היער הסמוך. הפסוק מציין כי וַיֶּרֶב – לשון ריבוי [מצודת ציון] – הַיַּעַר לֶאֱכֹל בָּעָם מֵאֲשֶׁר אָכְלָה הַחֶרֶב. כלומר, מספר ההרוגים שגבה היער היה גדול מזה שהפילו אנשי דוד בנשקם בקרב הישיר [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
כיצד "אכל" היער את הלוחמים? הפרשנים מציגים שתי גישות עיקריות, שלעיתים משלימות זו את זו. הגישה הראשונה מסבירה כי מדובר במפגעי השטח עצמם: במהלך מנוסתם העיוורת, הלוחמים נכשלו, נחבלו קשות מעצי היער, נתקלו במכשולים ונפלו לבורות [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. הגישה השנייה, הנשענת על מסורת התרגום, מפרשת כי היער היה שורץ בחיות רעות שזינקו וטרפו את הנסים [רש"י, רלב"ג, רד"ק, אברבנאל]. יש המשלבים בין הפירושים ומתארים מוות כפול, הן מהתרסקות על העצים והן משיני חיות הטרף [מלבי"ם].
באשר למיקומו של יער זה, המוכר בהקשר הקרב כ"יער אפרים", עולה השאלה כיצד הגיע יער של שבט אפרים לעבר הירדן המזרחי. יש המסבירים זאת על פי הפשט, שפשוט היה שם יער טבעי באותו אזור, אך מסורת חז"ל מלמדת שבעקבות תקנה קדומה של יהושע בן נון שהתירה רעיית צאן בנחלות זרות, נהגו בני אפרים לחצות את הירדן ולהעביר את בהמותיהם לרעות באותו יער, ועל כן דבק בו שמם [אברבנאל].