עם הגעתו של אחימעץ אל דוד, הוא מבקש לבשר על הניצחון במלחמה, אך בורר את מילותיו בקפידה נוכח הרגישות סביב גורלו של אבשלום. אחימעץ פותח בברכת שלום, משתחווה, ונושא דברי שבח והודיה לה' על המפלה שנחלו המורדים.
הפרשנים עומדים על כך שאחימעץ נזהר בדבריו ונמנע מלרמוז על מותו של אבשלום. הוא משנה את כוונתו המקורית להכריז כי ה' שפט את המלך מיד אויביו, אמירה שהייתה עלולה לרמוז על חיסולו של אבשלום, ובוחר להתמקד בהודאה כללית על הניצחון [מלבי"ם]. מתוך רצון שלא לצער את המלך בבשורה קשה, הוא מעלים לחלוטין את עובדת מות בנו [אברבנאל].
בדבריו, אחימעץ מודה לה' אֲשֶׁר סִגַּר אֶת הָאֲנָשִׁים. הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה סִגַּר היא מסר והסגיר, דהיינו שה' נתן את האויבים ביד יואב ואנשיו [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. אותם אנשים מתוארים כמי אֲשֶׁר נָשְׂאוּ אֶת יָדָם, ביטוי שמשמעותו מרידה בשלטונו של המלך [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
בחירתו של אחימעץ להשתמש במונח הכללי "האנשים" מעוררת את תגובתו של דוד. המלך, ששומע על הסגרת המורדים, תוהה מיד על גורלו של אבשלום, מתוך מחשבה שאולי גם הוא בין אלו שנתפסו חיים לאחר שפותה להצטרף למרד. אחימעץ ממשיך בקו ההסתרה ומתרץ את חוסר ידיעתו בבלבול ובהמון הגדול שהיה בעת שיואב שלח אותו ואת הכושי, ובכך הוא מותיר את חשיפת האמת המרה לכושי שיגיע אחריו [אברבנאל].