שמואל ב, פרק י״ח, פסוק ח׳

תארו לעצמכם שאתם מנסים לרוץ הכי מהר שאתם יכולים בתוך שטח מלא בבורות, אבנים וענפים מסובכים. קשה מאוד לא ליפול, נכון? זה בדיוק מה שקרה לצבא המורדים. במהלך הקרב, הלוחמים נתקפו בפחד גדול. במקום להישאר מלוכדים יחד כצבא חזק, הם נבהלו והתחילו לברוח לכל עבר. לכן כתובה המילה נָפֹצֶת, שמסבירה כיצד המלחמה והלוחמים התפזרו על פני שטח ענק. מתוך אותה מנוסה ובהלה, החיילים ברחו אל תוך יער סמוך. אבל הריצה המהירה ביער הייתה מסוכנת מאוד. הם לא שמו לב לאן הם רצים, נתקלו בעצים ונפלו לתוך בורות עמוקים. לכן נאמר וַיֶּרֶב הַיַּעַר לֶאֱכֹל בָּעָם מֵאֲשֶׁר אָכְלָה הַחֶרֶב. כמובן שליער אין פה והוא לא באמת אוכל אנשים, אלא הכוונה היא שהמכשולים הטבעיים של היער הפילו יותר לוחמים מאשר כלי הנשק של אנשי דוד. כשאנשים נלחצים ובורחים בלי להסתכל לאן, לפעמים הדרך עצמה הופכת למכשול הגדול ביותר.