שמואל ב, פרק י״ח, פסוק י״ד

יואב מסרב להמתין או להקשיב לדברי החייל שניצב מולו ומכריז לֹא־כֵן אֹחִילָה לְפָנֶיךָ, כלומר אין זה נכון שאתעכב, מתוך החלטה לקחת על עצמו בלבד את אשמת הפגיעה בבן המלך. הוא לוקח שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים, שהם מוטות עץ מחודדים או חניתות דקות, ודוקר את המורד, פעולה המתוארת במילים וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם, כעונש של מידה כנגד מידה על כך שגנב את לב אביו, לב הסנהדרין ולב העם. מכיוון שהוכה במוטות עץ ולא בחרב, אבשלום נותר עוֹדֶנּוּ חַי כשהוא תלוי בְּלֵב הָאֵלָה, כלומר באמצע העץ, לאחר שעוצמת הדקירה מסמרה את גופו אל הגזע. לבסוף, מאחר שנותר בחיים והעדיף להישאר תלוי בשערו מאימת הגיהינום שראה תחתיו, ניגשו עשרת נושאי כליו של יואב והשלימו את ההריגה כעונש סמלי נוסף על חטאיו.