תארו לעצמכם שאתם מסתתרים במקום בטוח מפני מישהו שמנסה לפגוע בכם, ופתאום מתקרבת אליכם חבורת אנשים שאתם לא מכירים. איך תדעו אם הם באו להיות חברים שלכם או שאולי הם מתכננים נגדכם מזימה? זה בדיוק מה שקרה לדוד. הוא הסתתר במצודה, ופתאום הגיעו אליו אנשים, שחלקם היו משבט בנימין. זה היה מפחיד מאוד, כי גם שאול המלך שרדף אחרי דוד היה מאותו השבט.
למרות הפחד, וַיֵּצֵא דָוִיד מתוך המצודה כדי לפגוש אותם פנים אל פנים. הוא דיבר אליהם בצורה הכי גלויה וישירה שיש ואמר להם שתי אפשרויות. האפשרות הראשונה והטובה היא אִם־לְשָׁלוֹם בָּאתֶם אֵלַי לְעָזְרֵנִי יִהְיֶה־לִּי עֲלֵיכֶם לֵבָב לְיָחַד, כלומר, אם באמת באתם בכוונות טובות כדי לעזור לי, אנחנו נתחבר ונהיה מאוחדים לגמרי, ממש כמו לב אחד.
אבל אז דוד מציג את החשש הגדול שלו ואת האפשרות השנייה: וְאִם־לְרַמּוֹתַנִי לְצָרַי, אם הגעתם לכאן כדי לעבוד עליי ולגרום לי לא להיזהר כדי שהאויבים שלי יוכלו לתפוס אותי בקלות, וכל זה בְּלֹא חָמָס בְּכַפַּי, למרות שלא עשיתי שום דבר רע ולא פגעתי בשאול המלך, דעו לכם שאי אפשר לרמות את ה׳. דוד אומר להם בביטחון יֵרֶא אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ וְיוֹכַח, ה׳ רואה הכל, והוא יברר את האמת וישפוט. דוד מתפלל וסומך על ה׳ שאם הם מתכננים לו מלכודת, ה׳ יחשוף את השקר ויעזור לו להישמר מפניהם.