לאחר שדוד מבין את חומרת מעשהו, הוא פונה אל ה' בווידוי ישיר ומבקש כפרה. דוד מודה כי חטא מאוד כאשר עשה את הדבר הזה, כשהוא מתייחס לעצם המעשה של ספירת העם מבלי לגבות מהם "כופר נפש" כנדרש [מצודת דוד].
בבקשתו העבר נא את עון עבדך, דוד מתחנן לסליחה [ביאור שטיינזלץ], מתוך הכרה כי עשה עוון "מלא" וגדול [רש"י]. מעבר לבקשת המחילה האישית, בקשתו של דוד היא מעשית ונועדה לעצור את המגפה. הוא טוען כי העם לא פשע ואין סיבה שימותו בשל חטאו, ואם ה' יעביר את הנגף ויצילם, ממילא יסור גם עוונו של דוד [מצודת דוד].
את דבריו מסיים דוד בהכנעה ואומר כי נסכלתי מאד, כלומר, הוא מודה שפעל מתוך שטות וסכלות גדולה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ] בכך שמנה את ישראל ללא כופר [מצודת דוד].