רגע ההתערבות האלוהית מביא לעצירה מוחלטת של החורבן, וחותם את המתיחות שבין מידת הדין המתוחה לבין פקודת הרחמים. עד לאותו רגע עמד המלאך המשחית בהיכון, נכון להמשיך בפעולתו או לחדול ממנה, והמתין להוראה מפורשת. כעת, הורה לו ה' לעצור [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי אמירתו של ה' למלאך הייתה ציווי ישיר להשיב את החרב למקומה. בעקבות זאת המלאך אכן קיים את ההוראה, וַיָּשֶׁב חַרְבּוֹ, מתוך מטרה שלא להשחית יותר כלל מעתה ואילך [מצודת דוד]. ציווי זה מבטא את שליטתו המוחלטת של ה' בשליחיו, בדומה לאופן שבו ציווה ה' על הדג להקיא את יונה [רש"י]. המילה נְדָנָהּ מתפרשת כתיק או הנרתיק של החרב [רלב"ג].
לנוכחותה של החרב השלופה הייתה השפעה מכרעת על קביעת מקום המקדש לעתיד. באותה עת, מזבח העולה המרכזי היה ממוקם בבמה אשר בגבעון, אולם דוד היה מבועת מפני חרבו של המלאך ולא היה מסוגל ללכת לשם כדי לדרוש את ה'. בשל פחד זה, מיהר דוד לקרוא אל ה' במקומו הנוכחי. כאשר דוד ראה שה' ענה לו דווקא שם והורה למלאך להשיב את חרבו, הוא הבין והכיר כי זהו המקום הנבחר שבו עתיד לשכון שמו של ה' [רלב"ג].