ברגע של חשבון נפש עמוק, דוד לוקח על עצמו את מלוא האחריות למפקד שערך, ומבקש להטות את העונש מעל הציבור אליו ואל משפחתו. הוא מודה בגלוי כי הוא זה שחטא, ותוהה מדוע העם צריך לשאת בתוצאות.
כאשר דוד זועק וְאֵלֶּה הַצֹּאן, הוא מכוון לעם ישראל [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. דימוי זה מבטא את חוסר האונים של העם, הנמשלים לכבשים המובלות לשחיטה ואינן יכולות להציל את עצמן מגורלן [רש"י]. דוד טוען כי העם לא עשה דבר המצדיק פגיעה כזו, ולכן לא ראוי שייענשו.
מתוך כך, דוד מתחנן בפני ה׳ כי יָדְךָ – כלומר מכת ידו של ה׳, שהיא המגפה [מצודת דוד] – תפגע בו ובבית אביו במקום בעם. הוא מבקש שבעם ישראל לֹא לְמַגֵּפָה, כך שיד ה׳ לא תשלוט בהם ולא תהיה בהם למגפה [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].