יואב שר הצבא, שנוהג לציית להוראותיו של דוד המלך גם כאשר יש מקום לפקפק בהן, מוצא את עצמו מתנגד לפקודת המפקד, ומנסה להניא את המלך מן המעשה [שטיינזלץ]. תגובתו של יואב משלבת ברכה למלך יחד עם טענות הגיוניות ותאולוגיות.
תחילה הוא מברך: יוסף ה' על עמו כהם (כאשר המילה כהם נכתבת באות כ' [מנחת שי]). יואב מבין שרצונו של המלך לדעת את מספר העם נובע מהתפעלות מגודלו, ולכן הוא מברך שה' יכפיל את מספרם עוד מאה פעמים [מצודת דוד].
לאחר מכן הוא מציג את טענתו ההגיונית: הלא אדוני המלך כֻּלָּם לאדוני לעבדים. יואב מזכיר לדוד שכל העם נאמן לו לחלוטין. אין כל תסיסה או מרידה המצריכה היערכות צבאית וספירה של הכוחות [מלבי"ם, שטיינזלץ]. מעבר לכך, אם העם ימשיך להתרבות הרי שזהו כבוד למלך, ואין שום צורך מעשי לדעת את מספרם המדויק [מצודת דוד].
לבסוף, יואב מזהיר מפני התוצאה ההרסנית של המפקד: למה יהיה לאשמה לישראל. הפרשנים מציגים גישות שונות להבנת המילה לאשמה. יש המפרשים זאת כעברה וחטא של ממש [שטיינזלץ]. לעומתם, אחרים מסבירים שהספירה עצמה מביאה עמה נגף [מלבי"ם], שכן הברכה שורה רק בדבר הסמוי מן העין [מצודת דוד]. מבחינה לשונית, יש המבארים את המילה מלשון שממה, כאזהרה לכך שהמפקד יביא חורבן על ישראל [מצודת ציון].
התנגדותו העמוקה של יואב למפקד השפיעה על ביצועו בפועל. יואב החל את הספירה אך לא סיים אותה בשל הקצף האלוהי שעורר המעשה. חוסר השלמת המשימה והדיווחים השונים שמסר יואב, הם אלו שמסבירים את הפערים במספרי העם המופיעים בספר שמואל לעומת המספרים המופיעים בספר דברי הימים [רלב"ג].