מפגש דרמטי בין מציאות יומיומית להתגלות על-טבעית מתרחש בגורן, כאשר מלאך ההרס נגלה לעיני העובדים במקום. המילה וַיָּשָׁב מוסברת כהפניית פניו של ארנן לאחור [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], אז הוא רואה אֶת־הַמַּלְאָךְ המשחית הפוגע בעם [מצודת דוד]. עצם הראייה מעידה כי המלאך לא נגלה רק לאנשים יחידים, אלא היה נראה לכל הנוכחים במקום [רלב"ג]. הופעתו של המלאך דווקא בגורן אינה מקרית, שכן מקום זה יועד להיות מוקד הרפואה ועצירת המגפה [מלבי"ם].
בעקבות המראה המעורר אימה, ארבעת בניו של ארנן מִתְחַבְּאִים בתוך הגורן מרוב פחד [מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. פעולת ההסתתרות הזו אינה רק תגובה טבעית לחרדה, אלא היא מקיימת עיקרון רוחני עתיק לפיו בשעת זעם ומגפה יש להסתגר ולהתחבא עד שיחלוף החורבן [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. נראה שגם ארנן עצמו התחבא בתחילה, אך בניגוד לבניו שנותרו במחבואם, הוא יצא החוצה, בפרט כאשר דוד התקרב אליו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
לאחר שיצא ממחבואו, הכתוב מציין כי ארנן דָּשׁ חִטִּים. ציון הפעולה החקלאית השגרתית הזו נועד להכין את הקורא להמשך הסיפור; בהמשך יידרשו חיטים לצורך הבאת מנחה, ואזכור דישת החיטים כעת מונע את התמיהה מהיכן הגיעו פתאום חיטים לאתר ההתרחשות [רש"י].