בעקבות הציווי האלוהי להקריב קורבן, דוד המלך נדרש למעשה, אך מוצא את עצמו מנוע מלהגיע אל המקום הראוי לכך. הפרשנים מסכימים כי המילים לָלֶכֶת לְפָנָיו מתייחסות להליכה אל המזבח הגדול אשר היה ממוקם באותה עת בגבעון. דוד נמנע מלצאת מגבולות העיר אל גבעון כִּי נִבְעַת, כלומר אחזה בו בעתה, חרדה ופחד משתק שהחליש את כוחו [מצודת דוד ומצודת ציון]. פחד זה נבע מנוכחותו המאיימת של המלאך שניצב בחוץ כשחרבו שלופה בידו [ביאור שטיינזלץ].
בשל חוסר היכולת לצאת אל המזבח המקורי שבגבעון, דוד פעל על פי ציווי הנביא, הקים מזבח חדש בגורן ארנן ושם הקריב את קורבנות הכפרה שלו [רש"י ומצודת דוד].
רקע נוסף למצב המורכב הזה טמון בכך שדוד אמנם העלה קודם לכן את ארון הברית לירושלים כדי שיהיה סמוך אליו, אך עדיין לא היה ברור לו לחלוטין שזהו אכן מקומו הקבוע. משום כך, הארון הונח בינתיים באוהל ארעי, ואילו כלי המקדש המקוריים נותרו בגבעון, מה שיצר את המרחק הפיזי שדוד פחד לחצות באותה שעה מאימת המלאך [ביאור שטיינזלץ].