דוד ניצב בפני הכרעה גורלית ונאלץ לבחור את עונשו, כשהוא מבטא את המצוקה העמוקה שבה הוא שרוי לפני קבלת ההחלטה.
באומרו צַר־לִי מְאֹד, מבטא דוד את הקושי העצום שבבחירה, שכן כל האפשרויות שהוצגו בפניו קשות ביותר [מצודת דוד]. מצוקתו נובעת מכך שהוא נדרש לבחור את הרע במיעוטו, מצב שמשול לאדם שנידון למוות ונשאל היכן ירצה להיקבר [רש"י]. נוסף על כך, תחושת המועקה נובעת מן ההכרה כי חטאו שלו הוא שהביא לאסון זה [ביאור שטיינזלץ].
למרות הקושי, דוד מכריע ואומר אֶפְּלָה־נָּא בְיַד־ה'. בחירה זו מכוונת לעונש הדבר, הנתון באופן בלעדי בידיו של ה' [ביאור שטיינזלץ], והוא פוגע בכולם במידה שווה, ללא הבדל בין עשירים לעניים [רש"י]. יש לציין כי בעוד שבתיאור המקביל של אירוע זה בספר שמואל נכתב "נפלה נא" בלשון רבים, כאן מופיעה המילה בלשון יחיד, כביטוי אישי של דוד [מנחת שי].
הנימוק לבחירה בעונש זה הוא כִּי־רַבִּים רַחֲמָיו מְאֹד. הפרשנים מסכימים כי דוד מקווה שדווקא משום שהעונש מסור לה', יהיה ניתן לבקש רחמים ולקוות שהמגפה תיעצר מוקדם.
לעומת זאת, דוד מבקש וּבְיַד־אָדָם אַל־אֶפֹּל. בכך הוא שולל את עונש המלחמה, שבו ייפלו בידי אויבים נטולי רחמים [רש"י], וכן את עונש הרעב. הרעב מוגדר כצרה מתמשכת, המאלצת את הנפגעים להזדקק לבני אדם אחרים ולהיות תלויים בחסדיהם כדי לשרוד, ובשר ודם אינו נוטה לרחם כפי שמרחם ה' [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].