התנגדותו העמוקה של יואב בן צרויה למפקד שערך דוד המלך מובילה אותו לחבל באופן אקטיבי בביצוע המשימה ולהשמיט ממנה שבטים מסוימים. הפסוק מסביר כי נִתְעַב דְּבַר־הַמֶּלֶךְ אֶת־יוֹאָב, כלומר פקודת המלך הייתה שנואה, מאוסה ובלתי מקובלת עליו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. יואב ידע מראש שהמפקד יביא אשמה ומגפה על העם, ולכן השתמט מביצוע מלא של הפקודה וחיפש דרך להציל לפחות חלק מהשבטים מסכנת הפורענות [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
לשם כך, וְלֵוִי וּבִנְיָמִן לֹא פָקַד בְּתוֹכָם. יואב נמנע מלספור שבטים אלו יחד עם שאר ישראל, והכין לעצמו מראש צידוקים למקרה שדוד יבוא אליו בטענות על חוסר ההיענות לפקודה. לגבי שבט לֵוִי, יואב תכנן לטעון כי הם ממילא לא נספרו בתוך בני ישראל עוד בימי משה רבנו [רש"י, מצודת דוד]. לכך מצטרפת המציאות בשטח, שכן שבט לוי היה מפוזר בין שאר השבטים ולא היה קשור לנחלה גיאוגרפית מסוימת או למערך המלחמה [ביאור שטיינזלץ].
לגבי שבט בִנְיָמִן, הפרשנים מסכימים כי מדובר בשבט קטן שאיבד אנשים רבים בעבר, במיוחד במלחמת האחים של פילגש בגבעה, וטרם התאושש מכך לחלוטין. יואב סבר כי השבט כבר התמעט דיו, ואם תפרוץ כעת מגפה כעונש על המפקד, לא יישאר מהם שריד. בעקבות השמטה מכוונת זו, המספר הסופי שיואב מסר למלך לא התבסס על ספירה מדויקת של שבטים אלו, אף שייתכן כי הם נכללו בחשבון הכללי בדרך של אומדן והערכה בלבד [מצודת דוד].