מגפת הדבר מגיעה לשלב קריטי כאשר איום החורבן מרחף על ירושלים. ברגע מכריע זה משתנה מהלך העניינים ממידת הדין למידת הרחמים. המילים וַיִּשְׁלַח הָאֱלֹהִים מַלְאָךְ לִירוּשָׁלִַם מבטאות את שליחת ידו של ה׳ המשחיתה בעת המגפה [מלבי"ם].
לקראת השחתת העיר, וּכְהַשְׁחִית רָאָה ה׳ וַיִּנָּחֶם עַל הָרָעָה. הפרשנים מסבירים כי כאשר ה׳ ראה שההשחתה התרבתה ורבים כבר מתו, הוא ראה בצרתם של ישראל והתחרט כביכול על הגזרה, דבר הממחיש את הכרתו הקודמת של דוד כי רחמי ה׳ מרובים [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מעבר לראיית הסבל, מסורת חז"ל מוסיפה רובד נוסף למה שה׳ ראה באותו רגע: הוא ראה את אפרו של יצחק, שכן המלאך ניצב באותו מקום ממש שבו עקד אברהם את בנו [רד"ק].
בעקבות זאת, ה׳ עוצר את המלאך ואומר לו רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ. משמעות המילה רַב היא "די", כלומר מספיק עם אלו שכבר מתו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המילה הֶרֶף נגזרת מלשון רפיון [מצודת ציון], והיא הוראה למלאך לעזוב את ידו ולהפסיק להכות את העם [ביאור שטיינזלץ]. באשר לסיבת העצירה, יש הסבורים כי ההוראה נועדה במיוחד כדי להגן על דוד עצמו, שכן כוח משחית אינו מבחין בין צדיק לרשע [מלבי"ם]. גישה שונה מפרשת כי הציווי לא נועד לעצור את המגפה לחלוטין, אלא לחדול מההרס ההמוני ולהמשיך לפגוע רק מעט מעט [מצודת דוד].
בעקבות הציווי האלוהי, המלאך נעצר ועומד סמוך אל גֹּרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].