ההתגלות בגורן ארנן היבוסי מהווה נקודת מפנה שבה דוד המלך מבין כי מצא את המקום המיועד להקמת בית המקדש. פרשה זו נכתבה במיוחד בספר דברי הימים כדי לחלוק כבוד לדוד על כך שהקים את המזבח, פרט שהושמט מהתיאור המקביל בספר שמואל. הפסוקים בחלק זה שזורים ודבוקים זה בזה כהמשך רעיוני אחד, כאילו היו פסוק אחד ארוך [רש"י].
ההכרה כי זהו המקום הנבחר לבית ה' נבעה אצל דוד משני טעמים עיקריים. ראשית, הוא ראה שה' ענה לו בכך שהוריד אש מן השמיים ועצר את המגפה. שנית, העלאת הקורבנות במקום זה נעשתה על פי ציווי אלוהי מפורש. באותה עת, משכן ה' ומזבח העולה ניצבו בגבעון, אך דוד לא יכול היה ללכת לשם משום שפחד מחרבו של המלאך. לעומת זאת, דווקא בגורן ארנן, אף על פי שהמלאך נראה גם שם, דוד לא נתקף באימה. צירוף אירועים זה הוביל אותו להבנה שזהו המקום המיועד לבית הבחירה [מלבי"ם].
בעקבות גילוי זה, נאמר וַיִּזְבַּח שָׁם, כלומר, דוד לא הסתפק בהקרבה חד-פעמית, אלא הפך את המקום לאתר קבוע שבו היה רגיל להקריב את קורבנותיו מאותה עת והלאה [מצודת דוד].