רשימת היחס של משפחות הלויים ממשיכה לפרט את תפקידיהם המרכזיים של צאצאי גרשון בן לוי במערך המקדש. הפסוק מתמקד במשפחת לעדן, המזוהה עם לבני שהוזכר קודם לכן בספר [רש"י, רד"ק].
הפסוק מדגיש כי בְּנֵי לַעְדָּן הם בְּנֵי הַגֵּרְשֻׁנִּי, כלומר מצאצאי גרשון [מצודת דוד]. הפרשנים מסבירים כי הוספת ייחוס זה, יחד עם החזרה המרובה על שמו של לעדן לאורך הפסוק, נועדה להבהיר ולשלול אפשרות שמדובר באדם אחר בעל שם זהה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מעבר להבהרה הדקדוקית, החזרה על המילים לְלַעְדָּן רָאשֵׁי הָאָבוֹת באה להדגיש את הגדולה והכבוד הרב שזכה להם לעדן, שכן מספר ראשי האבות שיצאו ממנו היה גדול במיוחד ביחס לאחרים [מצודת דוד].
מתוך משפחה ענפה זו בולט יְחִיאֵלִי (יחיאל). הוא היה הבכור [רד"ק], שר חשוב והראש המרכזי של בתי האבות למשפחת לעדן [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בניו של יחיאל זכו לתפקיד רם ומכובד, והופקדו על אוצרות בית ה'. אוצרות אלו כללו את כלי המקדש, הסולת והיין, או לחלופין את אוצרות הכסף, הזהב והנדבות שהוקדשו למקדש [מצודת דוד, מלבי"ם].