בני משפחת יצהר, ובראשם כנניהו ובניו, זכו לתפקידי ניהול, פיקוח ומשפט מחוץ לגבולות המקדש עצמו. המילה לַיִּצְהָרִי מציינת כי כנניהו היה מצאצאיו של יצהר בן קהת [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים נחלקו בהבנת מהותה של הַמְּלָאכָה הַחִיצוֹנָה שעליה הופקדו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בעבודות פיזיות וחקלאיות שנעשו מחוץ לעיר עבור צורכי המקדש. עבודות אלו כללו כריתת עצים ביערות, חציבת אבנים בהרים, וכן חרישה וטיפול בשדות, כרמים ופרדסים שהוקדשו לבית 'ה.
מנגד, גישה שונה מציעה כי המלאכה החיצונה אינה עבודת כפיים, אלא ניהול מערך התרומות והחובות של הציבור מחוץ לכותלי המקדש. תפקידם היה לכוון ולהדריך את העם בתשלום מחצית השקל השנתית, וכן בהבאת נדריהם, נדבותיהם וקורבנותיהם [רלב"ג].
אשר לתפקידם עַל־יִשְׂרָאֵל לְשֹׁטְרִים וּלְשֹׁפְטִים, סמכות זו נקשרה ישירות לניהול ההקדש ולעבודות הבנייה. מכיוון שישראלים רבים התנדבו מדי שנה להקדיש מתבואותיהם ופירותיהם, כנניהו ובניו שימשו כשופטים ושוטרים שפיקחו על הפקידים הזוטרים, כדי לוודא שהתרומות נאספות ומובאות כראוי לבית 'ה [רד"ק]. כמו כן, הם פיקחו על הישראלים שעסקו בהכנת חומרי הבניין למקדש [מצודת דוד]. לצד תפקידם בניהול ענייני המקדש, הם שימשו גם כשופטים אזרחיים לכל דבר. בזכות היותם חכמי תורה, הם מונו לשפוט את העם משפט צדק, תפקיד שנחשב לחלק מעבודת המלך [רלב"ג].