מערך המינהל של הממלכה שילב בתוכו תפקידים רוחניים וממלכתיים כאחד, תוך חלוקה גיאוגרפית מסודרת של סמכויות. משפחת חברוני, שמנתה אלף ושבע מאות אנשי חיל, מונתה עַל פְּקֻדַּת יִשְׂרָאֵל, תפקיד שמשמעותו אחריות על הגזברות, המינויים והעבודה המסורה לעם [מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
תחום אחריותם הוגדר מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן מַעְרָבָה. אף שארץ הגלעד ונחלת השבטים הללו שוכנת ממזרח לארץ ישראל, הפרשנים מסבירים כי הכוונה היא לחלקה המערבי של אותה נחלה מזרחית, כלומר רצועת השטח הפונה לכיוון ארץ ישראל וסמוכה לנהר הירדן [רד"ק, מצודת דוד], ושם הם הופקדו על ניהול השבטים [מלבי"ם].
תפקידם של בני חברוני היה כפול וכלל אחריות לְכֹל מְלֶאכֶת ה' וְלַעֲבֹדַת הַמֶּלֶךְ. הם שימשו כשוטרים וגזברים המפקחים הן על צורכי המקדש ועבודת ה', והן על אוצרות המלך, אחוזותיו וצורכי השלטון [רש"י, מצודת דוד]. השילוב בין שתי רשויות אלו תחת אותם פקידים נוצר משום שבאותה תקופה אוצר המקדש, קופת המלך והאוצר הלאומי לא היו מופרדים זה מזה לחלוטין, ולכן אותם אנשים ניהלו את כלל המערכות הללו יחד [ביאור שטיינזלץ].