תארו לעצמכם שמישהו רוצה להמציא חג חדש לגמרי, אבל כדי שאנשים יסכימו לחגוג אותו, הוא עושה אותו ממש דומה לחג שכולם כבר מכירים. זה בדיוק מה שעשה ירבעם. כדי שהעם לא ירצה לחזור לירושלים, הוא המציא חג בחודש השמיני בחמישה-עשר יום לחודש. הוא קבע את החג בדיוק באמצע החודש, כחג אשר ביהודה, כלומר שיהיה דומה מאוד לחג הסוכות המוכר, כדי לתת לעם תחושה שזהו חג רגיל ומקובל. אבל הוא דחה אותו לחודש השמיני, חודש חשוון, גם כדי להרחיק את העם מירושלים, וגם כי בצפון הארץ התבואה מבשילה מאוחר יותר, וזה היה זמן מצוין לחגוג בחוץ לפני שמתחילים הגשמים החזקים.
הוא לא הסתפק רק במקום אחד, וכתוב שכן עשה בבית-אל. את אותם דברים שהוא בנה בעיר דן, הוא בנה גם בבית אל, כי היא הייתה עיר חשובה וקרובה למרכז הארץ, והיה קל לאנשים להגיע אליה. כדי להראות עד כמה המקום החדש חשוב, ויעל על-המזבח. ירבעם המלך בכבודו ובעצמו ניגש אל המזבח כדי להקריב את הקורבנות ולעשות את העבודה החשובה ביותר. את כל זה הוא עשה כדי לזבח לעגלים, כלומר להקריב קורבנות לעגלי הזהב שהוא הציב שם. ולבסוף, כדי שיהיה מי שימשיך לנהל את המקום, והעמיד בבית אל את-כהני הבמות אשר עשה. במקום למנות כוהנים משבט לוי, הוא בחר אנשים פשוטים מתוך העם ונתן להם את התפקיד לשרת במזבח החדש שהקים.