המסע הטראגי של המלכה מגיע לסיומו המר, ונבואת הפורענות ששמעה מפי הנביא מתממשת במדויק. מיד עם שובה לביתה, נגזרת מיתה על בנה החולה.
המלכה שבה תִרְצָתָה, אל העיר תרצה. אף על פי שבתחילת מלכותו ישב ירבעם בעיר שכם, בשלב זה הוא קבע את תרצה כעיר הבירה או כמקום מגוריו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], והיא אכן שימשה כעיר המלוכה עד ימי עמרי אשר בנה את שומרון [מצודת דוד].
הכתוב מתאר כי בְסַף הַבַּיִת, כלומר על מפתן הדלת או בין מזוזות הבית [מצודת ציון, רלב"ג], הנער מת. תיאור זה מעורר קושי, שכן הנביא אחיה חזה קודם לכן שהילד ימות עם כניסת רגליה לעיר, ולא לבית. הפרשנים מציגים מספר דרכים ליישב פער זה. גישה אחת מציעה כי הבית עמד בקצה העיר, כך שהכניסה לעיר וההגעה לבית התרחשו באותו הרגע [מצודת דוד], וכן ניכר שהמלכה לא התעכבה ברחובות העיר אלא מיהרה מיד לביתה [רלב"ג]. גישה אחרת מבחינה בין שלבי הגסיסה למיתה, ומסבירה כי הנער אכן הוכה ונאנק ברגע שנכנסה לעיר, אך נשמתו יצאה בפועל רק כשהגיעה למפתן הבית שבו שכב [רד"ק]. לעומת זאת, יש מי שמפרש כי הנער אכן מת בדיוק כפי שנאמר, ברגע כניסתה לשער העיר, וההגעה לסף הבית מציינת רק את הרגע שבו נודע לה על מותו [מלבי"ם].
כך או כך, הכתוב מדגיש את התאמת המופת הנבואי למציאות, וממחיש כיצד דבר ה' אשר דיבר ביד אחיה התקיים במלואו עם מותו של הילד [אברבנאל].