נבואת הפורענות חורצת את דינה של שושלת ירבעם להשמדה מוחלטת, אשר תבוצע על ידי מלך חדש מתוך ממלכת ישראל עצמה. ה׳ יקים לעצמו את המלך הזה כשליח שתכליתו הברורה היא אֲשֶׁר יַכְרִית אֶת־בֵּית יָרָבְעָם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. העונש הכבד לא יידחה לדורות רחוקים, אלא יכה ללא רחם בבני הבית הנוכחיים [רלב"ג].
עיקר הדיון הפרשני מתמקד בסיום ההכרזה: זֶה הַיּוֹם וּמֶה גַּם־עָתָּה. מתוך המקורות עולות שלוש גישות מרכזיות להבנת משמעות הצירוף:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים רואה במילים אלו תיאור של השמדה טוטאלית החוצה את גבולות הזמן. המילים זֶה הַיּוֹם מתייחסות לכל בני המשפחה שכבר נולדו וחיים כיום, ואילו וּמֶה גַּם־עָתָּה (במשמעות של "מעתה") באות לרבות את כל הזרע שעתיד להיוולד למשפחה מכאן ולהבא, כך שאיש לא ייוותר [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, אברבנאל, מלבי"ם].
מנגד, יש המבינים את הביטוי כתיאור של הידרדרות והסלמה. הפורענות תחל ביום שבו יקום המלך החדש, והצרה הנוכחית הפוקדת את ירבעם היא רק ראשית הנפילה [ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, ניתן לקרוא את המילים וּמֶה גַּם־עָתָּה כמעין תמיהה: "מה צרה זו גם עתה?". כלומר, הצרה שמתרחשת עכשיו היא קלה וחסרת משמעות לעומת הצרות הגדולות והקשות הרבה יותר שעתידות לבוא על ישראל בעתיד [רד"ק].
זווית ייחודית קושרת את הפסוק באופן ישיר למצבו של בן ירבעם החולה שנידון למות. לפי פירוש זה, זֶה הַיּוֹם מכוון לאותו בן ספציפי המסיים את חייו היום, אשר רק בו עוד נמצאה זכות או דבר טוב. המשמעות של וּמֶה גַּם־עָתָּה היא שאחרי מותו של הבן הראוי היחיד, לא יישאר בבית ירבעם שום אדם בעל זכויות, וממילא אובדן התקווה וההשמדה של שאר המשפחה הופכים לבלתי נמנעים [אלשיך].