התפשטות העבודה הזרה בממלכת יהודה נבעה ממניעים תרבותיים עמוקים של היטמעות, ולא מצורך פוליטי, שכן בית המקדש שכן בתוכם [ביאור שטיינזלץ]. המילים גַם־הֵמָּה מלמדות שתושבי יהודה חטאו ובנו לעצמם את מוקדי הפולחן הללו כחיקוי למעשיהם של עשרת השבטים בממלכת ישראל [רש"י, מצודת דוד].
הפסוק מפרט שלושה סוגים של מוקדי פולחן שהוקמו: בָּמוֹת, שהן מבנים גבוהים שעליהם הועמדו מזבחות לעבודה זרה [מצודת ציון], והקמתן נחשבה לחטא חמור משום שהן נאסרו לשימוש מאז בניית בית המקדש, אפילו אם הזבחים הוקרבו עליהן לשם ה׳ [רלב"ג]. וּמַצֵּבוֹת, שהן מזבחות העשויים מאבן אחת [מצודת ציון], והקמתן נאסרה במפורש בתורה גם כאשר הן מוקדשות לה׳ [רלב"ג]. וכן וַאֲשֵׁרִים, שהם אלילים הקשורים לעצים [רלב"ג].
הפסוק מתאר את מיקומם של מוקדי הפולחן: עַל כָּל־גִּבְעָה גְבֹהָה וְתַחַת כָּל־עֵץ רַעֲנָן, כלומר עץ לח ורטוב המגדל ענפים רבים [מצודת ציון]. באשר לחלוקת המיקומים, הקמת הבמות על הגבעות נעשתה כחיקוי לחוקות הגויים שגורשו מן הארץ, ואילו האשרים הוצבו תחת העצים משום שהם פוסלו מתוך העץ עצמו [רלב"ג]. לעומת זאת, פרשנים אחרים מצביעים על קריאה מוצלבת של הפסוק: המילים עַל כָּל־גִּבְעָה מתייחסות דווקא למיקום האשרים, ואילו המילים וְתַחַת כָּל־עֵץ מתייחסות למקומם של הבמות והמצבות [מלבי"ם, מצודת דוד].