נבואת הזעם המופנית כלפי ירבעם נפתחת בתזכורת נוקבת על חסד ה' עמו ועל הפער העצום שבין מוצאו הצנוע לבין מעמדו הרם. ה' מזכיר לירבעם את נקודת ההתחלה שלו: הוא לא היה בן למשפחת מלוכה, אלא אדם פשוט מתוך העם ואף עבד לשלמה [חומת אנך, אברבנאל].
המילה הֲרִמֹתִיךָ מתפרשת מלשון הפרשה והבדלה [מצודת ציון], אך הפרשנים מדגישים בה בעיקר את העלייה הקיצונית במעמד. התקדמותו של ירבעם לשלטון לא הייתה תהליך טבעי ומדורג, והיא לא נבעה מהשתדלותו הפוליטית האישית או מיד המקרה, אלא מהשגחה אלוהית ישירה שהעלתה אותו ממעמד שפל אל הפסגה [חומת אנך, אברבנאל]. ה' הפך אותו לנָגִיד, כלומר מינה אותו למלך על ישראל [ביאור שטיינזלץ].
תזכורת היסטורית זו נועדה להמחיש את כפיות הטובה של ירבעם. מאחר שה' העניק לו טובה כה גדולה והעלה אותו ממעמד של הדיוט למלוכה, היה עליו לזכור זאת ולעבוד את ה' במסירות יתרה [מלבי"ם]. מעבר לכך, ה' מבהיר כי המלוכה נקרעה מבית דוד ונמסרה לירבעם מלכתחילה אך ורק בגלל חטאיו של שלמה. לאור זאת, תמוה שירבעם מרשה לעצמו לחטוא באופן חמור אף יותר מקודמיו, ועוד לצפות שמלכותו תמשיך להתקיים ללא עונש [אברבנאל].